המכון בתקשורת / מאמרים אשר פורסמו בתקשורת

איום במלחמה הוא הדרך היחידה להשיג שלום עם איראן


טהרן הפסיקה לקחת את וושינגטון ברצינות, כך שאם מימשל ביידן מקווה להשיג התקדמות בשאלת הגרעין, עליו להחזיר לשולחן את האופציה של הסלמה צבאית.

גישתו של מימשל ביידן לאיראן התבססה על החזרת התוכנית הגרעינית של הרפובליקה האסלאמית אל "הקופסה", על ידי השבת הסכם הגרעין משנת 2015 על כנו, יחד עם ההגבלות שהוא מטיל על התשתית הגרעינית של איראן עד שנת 2030. אם וכאשר יעד זה יושג, כך מאמין המימשל הנוכחי בארה"ב, יהיה בידו סיפק לשאת ולתת על עיסקה "חזקה וארוכת-טווח יותר" – עיסקה שתאריך את תוקפן של "הוראות השקיעה" (sunset provisions), המביאות לידי סיום את ההגבלות על היקפה ואיכותה של התוכנית, ואשר תטפל בנושאי הטילים הבליסטיים של איראן ובהתנהגותה התוקפנית באזור. כמו תוכנית צבאית, שנדמה כי היא ממלאת את הציפיות ממנה עד שהיא נתקלת באויב, אותה תוכנית תבעה מן האיראנים להסכים לדרישות מסוימות – והם מצידם הראו כי לא יהיו מוכנים להיות שותפים לתוכניותיו של הבית הלבן.

במקום זאת, הם הפכו את התוכנית הגרעינית שלהם להרבה יותר מאיימת, ותוך כדי כך העלו תהיות באשר ליכולת לספק לכך מענה דיפלומטי. לא זו בלבד שהאיראנים שללו מהסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) את הגישה לנתוני מעקב אחרי פעולות העשרת האורניום שלהם, אלא שהם אף נקטו צעדים שאין להם שום הצדקה אזרחית: העשרת האורניום לרמה של 60 אחוז, והפקת אורניום מתכתי.

הם הצהירו כי פעולות אלה אינן אלא תגובה לפעולות חבלה, לכאורה ישראליות, נגד המתקנים והמפעלים שלהם בנתאנז ובקאראג', שבהם פועלות הצנטריפוגות המעשירות את האורניום. אולם זו לא היתה אלא אמתלה שנועדה להצדיק נקיטת פעולות שאין מאומה בינן לבין שימוש באנרגיה גרעינית למטרות שלום.

אף מימשל ביידן דוחה את ההסברים האיראניים לפעולות המקדמות את איראן לקראת נשק גרעיני, פקידים במימשל אמרו לישראלים, כפי שנודע לי לא מכבר בישראל, כי "יש לחץ טוב על איראן ויש לחץ גרוע" – כשלדעתם, פעולות החבלה בנתאנז ובקאראג' היו "לחץ גרוע", משום שהאיראנים ניתלו בהן כדי להעשיר את האורניום לרמה כמעט צבאית ולייצר מתכת אורניום, שמטרתה העיקרית היא לשמש לליבת פצצת אטום.

אף שנכון הדבר שאיראן השתמשה בפעולות אלה כהצדקה למעבר סף מסוכן, הרי טיעון זה מחטיא נקודה חשובה ביותר. האיראנים הבינו את משמעותן של פעולות אלה, והם לא נבהלו; ברור שהם ציפו לתגובה רפה, או לחוסר תגובה כלשהי, דיפלומטית או אחרת, מצד ארצות הברית ומצד יתר חברות הפורום המכונה P5+1 (הכולל, לבד מארה"ב, את סין, צרפת, גרמניה, רוסיה ובריטניה). והם צדקו – לא היתה לכך תוצאה כלשהי.

אובדן החשש האיראני, תחושתם כי הם יכולים להמשיך בהגשמת השאיפות הגרעיניות שלהם, היא מסוכנת. היא עלולה לגרום לחישוב מוטעה מצד איראן בשאלה האם ארצות הברית מתכוונת אי-פעם להגיב בצורה צבאית, ואין ספק שמשום כך היא מפחיתה את הסיכוי לתוצאה דיפלומטית.

האם האיראנים מגבירים עתה את קצב ההתקדמות שלהם בהעשרת אורניום לרמה כמעט צבאית, בייצור מתכת אורניום, ובשרשראות של צנטריפוגות מתקדמות על מנת ללחוץ על וושינגטון לשפר את תנאי העיסקה הגרעינית, כלומר לקבל יותר הקלות בסנקציות מאלה שהם זכאים להן, בתמורה לפחות הגבלות ואיסורים על התשתית הגרעינית שלהם? או שמא הם עושים זאת משום שהם שואפים להגיע ליכולת סף כמו זו של יפאן, שתאפשר להם לנוע במהירות רבה אל נשק גרעיני, אם יחליטו לעשות זאת? או שפניהם לשתי האופציות גם יחד, משום שאף אחת מהן איננה מבטלת בהכרח את השנייה?

כך או כך, אם האיראנים לא יבינו כי המסלול שעליו הם נעים כעת מסוכן עבורם, תעלה הסבירות לשימוש בכוח צבאי. ברור שהישראלים, המאמינים כי האיום הגרעיני האיראני הוא קיומי מבחינתם, נוטים יותר ללכת מעבר לפעולות חבלה ולתקוף צבאית את התשתית הגרעינית האיראנית כולה, במיוחד כאשר איראן מתקרבות והולכת אל נקודת המפנה, הגעה ליכולת סף דומה לזו של יפאן – יכולת שתעניק לאיראן את יכולתה להעמיד את העולם בפני עובדה מוגמרת, כאשר יעלה הרצון מלפניה לעשות זאת.

אם ארצות הברית תרצה להפחית את סכנת העימות ולתת לדיפלומטיה סיכוי להצליח, אזי מימשל ביידן יצטרך להחזיר על כנו את פחדה של איראן מפני תגובה אמריקנית, ולהפעיל לחץ בצורה הרבה יותר אפקטיבית. (מובן מאליו שזה ישפיע גם על הישראלים, ויפחית את הצורך שלהם, כפי שהם תופסים אותו, לפעול באופן עצמי.)

אם כן, כיצד יוכל מימשל ביידן לשנות את החישובים האיראניים, במיוחד לאחר שהאיראנים הודיעו סוף סוף כי בכוותם לחזור לשיחות בווינה? המימשל יצטרך לשלב ולנצח על מספר צעדים מדיניים, דיפלומטיים, כלכליים, מודיעיניים וצבאיים. מן הבחינה המדינית והדיפלומטית, יהיה עליו להתמקד בבידודה של איראן. כאשר מימשל טראמפ שגה והחליט לפרוש מעיסקת הגרעין מבלי כל תיכנון באשר למה יבוא במקומה, התוצאה מכך היתה שארצות הברית היא שמצאה את עצמו מבודדת, לא איראן.

מנהיגי איראן אינם רואים את עצמם בדומה למנהיגי צפון קוריאה – אין הם אדישים לבידוד. אולם בידודה המדיני של איראן מחייב רצינות אמריקנית בפעולה הדיפלומטית ושיתוף פעולה עם גורמים אחרים, אפילו אם מדובר בהבהרת התוצאות הצפויות אם הדיפלומטיה לא תצליח למנוע מאיראן להפוך למדינת סף גרעינית. איומים ומדיניות של הצהרות הם חלק מתמהיל זה. לדוגמה, סין, יבואנית הנפט הגדולה ביותר בעולם, זקוקה למזרח תיכון יציב, לא למזרח התיכון השרוי במלחמה, והמסלול שבו נמצאת כרגע איראן, המקדם אותה לקראת הפיכתה למדינת סף גרעינית, מגביר בוודאות את הסיכון לגרור את המזרח התיכון למלחמה.

בשנת 2009, בעת שפעלתי במסגרת מימשל אובמה, נשלחתי לבייג'ינג, שם השמעתי את הטיעון שלא אנו ולא הסינים רוצים בפריצת סכסוך צבאי רציני במזרח התיכון, אולם תוכנית הגרעין האיראנית, אם לא תיבלם, עלולה להביא לסכסוך כזה. על מנת למנוע זאת, סין חייבת להיות חלק מן המאמץ לבודד את איראן מדינית וכלכלית – והיא אכן עשתה זאת, יותר מאוחר.)

יש להדגיש כי לא הרוסים ולא האירופים רוצים לראות את איראן רוכשת או מפתחת נשק גרעיני, והם גם מבינים את הסיכונים של פריצת סכסך רחב יותר במזרח התיכון, אם איראן תמשיך להתקדם במסלולה הנוכחי. יותר מאחרים, נשיא רוסיה, ולדימיר פוטין, מבין כי אם ישראל תחוש הכרח להלום באיראן, אזי חזבאללה בלבנון ומיליציות שיעיות בסוריה יהלמו בישראל וישגרו לעברה רבבות טילים וכטב"מים. בהתחשב בנוכחות הרוסית בסוריה, הדבר האחרון שפוטין רוצה הוא שרוסיה תמצא את עצמה בליבו של סכסוך כזה.

מה שמחבר את מדינות ה- P5+1 הוא גם הרצון למנוע מאיראן להשיג נשק גרעיני וגם האמונה כי יש להשתמש בדיפלומטיה על מנת להגשים מטרה זו. מבחינה זו, חשוב להפגין את מחויבותה של וושינגטון לדיפלומטיה, אך גם מה יאיים על המשך השימוש בדיפלומטיה ועל איראן. השגת איזון כזה מחייבת מדיניות הצהרתית, שמרמזת לאיראן על הסכנה שבפניה היא עומדת, וזאת מבלי לגרום לניכור מצד המעצמות האחרות. אין די בדיבורים על שקילת אופציות אחרות, קו שכבר הפך לשיגרה. במקום זאת, מימשל ביידן, בעודו מדגיש את מחויבותו לדיפלומטיה, חייב לומר כי אם איראן תגרום לכך שתוצאה דיפלומטית לא תהיה אפשרית, היא תסכן את כל התשתית הגרעינית שלה.

לפני שינוי הקו ההצהרתי האמריקני, על מימשל ביידן לחלוק את תוכניותיו עם שאר החברות בגוש P5+1. בנוסף לזה, על הנשיא ג'ו ביידן לשלב קו הצהרתי קשוח יותר עם צעדים הומניטריים כלפי איראן, לדוגמה להזמין את האירופים ואחרים להצטרף לארצות הברית בהצעה לספק לאיראן חיסונים נגד נגיף הקורונה וסיוע בהתמודדות עם בעיות המים הקשות של איראן – העתידות להיות חריפות אף יותר, בשל שינויי האקלים וניהול גרוע. אם המנהיג העליון של איראן, האייתוללה עלי חמנהאי ישיב בשלילה, כצפוי, הוא יתרום לבידודה של ארצו מבחוץ, ולתסכול גובר והולך מבפנים.

במישור הכלכלי, ארה"ב אינה צריכה לבטל את הסנקציות, אולם ביידן יוכל לחזור ולהציע ויתורים לגבי רכישת נפט איראני על ידי מדינות מסוימות, או גישה לחלק מן הנכסים המוקפאים של איראן, בתמורה להפסקת העשרת האורניום מעבר לרמה של 3.67% (והוצאה של המלאי המועשר לרמה יותר גבוהה אל מחוץ לאיראן), הפסקת הייצור של מתכת אורניום, והפסקת ההפרעות למעקב ולבקרה של סבא"א.

במישור הצבאי, ארצות הברית צריכה להפעיל את פיקוד המרכז לביצוע תמרונים משותפים עם ישראל ועם מדינות ערביות, כולל שילוב אמצעי הגנה נגד התקפות טילים בליסטיים וטילי שיוט, שימוש באמצעים אלקטרוניים ובלוחמת סייבר למניעת שיגורי טילים, וסימולציות של מבצעי תגמול על התקפת ספינות קטנות. מניסיוני אני יודע שאיראן מקדישה תשומת לב רבה לתמרונים צבאיים של ארצות הברית. (כדאי גם שחיל האוויר של ארצות הברית יפגין, על בסיס סדיר, לא סמלי, את יכולותיו ואת טווח פעולתו, על ידי טיסות שגרתיות של מפציצי B-52H באזור.)

מעבר לכך, על מימשל ביידן לשחרר את איראן מן המחשבה כי וושינגטון לא תפעל צבאית, וכי היא תמנע מישראל לפעול צבאית. אספקה לישראל של פצצת פיצוח הבונקרים (Massive Ordnance Penetrator), שמשקלה כ-13.5 טון, והחודרת לעומק האדמה עוד לפני שהיא מתפוצצת, היא אחת האופציות שבאמצעותן ניתן להשיג מטרה זו. על מנת להשתמש בפצצה מסוג זה, ישראל תצטרך לחכור מפציצי B-2, אולם עצם הידיעה כי וושינגטון מוכנה לספק נשק זה לישראלים תשגר לאיראנים מסר שאין לטעות בכוונתו: ארצות הברית נותנת לישראל את האמצעי לתקיפת אתר העשרת האורניום בפורדו, הבנוי בתוך הר, והיא מוכנה לתמוך בשימוש בנשק זה מצד ישראל, אם זו תהיה הדרך היחידה לבלום את תוכנית הגרעין של איראן.

אם רוצה ארצות הברית להפחית את הסיכוי לשימוש בכוח נגד תוכנית הגרעין של איראן, חיוני לשקם את ההרתעה. לשם כך, מנהיגי איראן חייבים להאמין כי או ארה"ב או ישראל יפעלו צבאית להשמדת ההשקעה המאסיבית שלהם בתוכנית הגרעינית, אם הם ימשיכו להתקדם במסלול הנוכחי ולדחות תוצאה שתושג במשא ומתן. לא תהיה זו הפעם הראשונה שבה איום אמין בשימוש בכוח נחוץ דווקא על מנת לסכל את השימוש בכוח.

דניס רוס היה עוזרו המיוחד של הנשיא ברק אובמה, והוא יועץ ועמית וויליאם דיווידסון במכון וושינגטון. מאמר זה פורסם במקור באתר כתב-העת "Foreign Policy".