ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

איראן כאתגר למשולש היחסים ירושלים-וושינגטון-יהדות ארה"ב

בנאומו בכנסת לרגל סיום תפקידו כראש ממשלה איפיין בנימין נתניהו קיומו של פער אקוטי בין ישראל לבין ממשל ביידן בנושא הגרעין האיראני, בציינו כי אמר לראשי הממשל: "אם אצטרך לבחור בין חיכוך בינינו [ישראל וארה"ב] לבין סילוק האיום הקיומי על ישראל [המגולם באיראן גרעינית], אזי סילוק האיום גובר". קודם לכן הצהיר דני דנון, שגריר ישראל לאו"מ לשעבר, כי מגיע הרגע בו על ההנהגה היהודית בארה"ב לבחור בין תמיכה בחזרת ממשל ביידן להסכם הגרעין עם איראן לתמיכה בעמדת ישראל המתנגדת לכך. דנון הביע ציפייתו שבויכוח זה תצדד הנהגת יהדות ארה"ב בעמדת ישראל.

הצהרות אלה מחזירות אותנו שש שנים אחורה, לשנת 2015, עת ניגש ממשל אובמה בצוותא עם גורמים בינלאומיים מרכזיים נוספים, לחתום עם איראן על הסכם הגרעין (JCPOA). אז יצאה ממשלת ישראל למסע בינלאומי נגד ההסכם, וראש הממשלה נתניהו הגדיל עשות ונשא נאום ביקורתי נוקב נגדו בקונגרס האמריקאי. הנהגת הממסד היהודי בארה"ב כמו גם ידידי ישראל במפלגה הדמוקרטית, מצאו עצמם נקרעים בין הזדהותם עם מרכיבי יסוד בביקורת הישראלית לבין זהותם האמריקאית ונאמנותם לנשיא ולמפלגה הדמוקרטית. עודני זוכר היטב שיחות עם אחדים מהם בהן שידרו מצוקה. בסופו של דבר, רבים מהם מצאו דרך להביע ביקורתם על ההסכם מבלי "לקרוע את החבל" עם הממשל או עם המפלגה.

עד היום ניטש ויכוח האם צדק ראש הממשלה בכך שאיתגר את נשיא ארה"ב "ראש בראש" בביתו פנימה, במעוז הדמוקרטיה האמריקאית. התומכים טוענים כי כשמדובר בנושא כה קריטי לעתידה של ישראל אין מנוס מלהשמיע את דבר ישראל ברמה דווקא בדרך זו וכי אדרבא, ההעזה לקרוא כך תיגר על נשיא ארה"ב הוכיחה למדינות ערב החרדות מאיראן כי ניתן לסמוך על ישראל ודחפה אותן להתקרב אליה, חלקן עד כדי נרמול יחסים. המבקרים טוענים כי במעשהו הציב נתניהו את ידידי ישראל בארה"ב ואת הנהגת הממסד היהודי בארה"ב בפני דילמה בלתי אפשרית ובסופו של דבר העמיק את הפגיעה בנכס צאן הברזל המסורתי של תמיכה אמריקאית הדו-מפלגתית בישראל (שנשחקה גם מסיבות שאינן תלויות בישראל) – מבלי שעצר את ההסכם.

המחלוקת בין ישראל לארה"ב בנושא איראן איננה טקטית. זו מחלוקת אסטרטגית מהמעלה הראשונה הנוגעת למה שישראל רואה כאיום הביטחוני הגדול ביותר על ביטחונה הלאומי – שאיפותיה ותכניותיה הגרעיניות של איראן. שני הצדדים מסכימים על אופי האיום האיראני, כי יש למנוע מאיראן להגיע לנשק גרעיני וכי שימוש בכלים דיפלומטים להשגת יעד זה עדיף עקרונית על שימוש בכלים צבאיים. מכאן ואילך, דרכיהם נפרדות.

ממשל ביידן מודה כי הסכם הגרעין מ-2015 לוקה בחסר וכי על כן משישוקם, תבקש ארה"ב להתקדם ממנו אל הסכם "ארוך וחזק יותר". לטעמו, חזרה להסכם המקורי כמסגרת הסכמית מחייבת היא הדרך הטובה ורבת הסיכויים ביותר להשיג לאחור את ההפרות האיראניות המסוכנות של הסכם הגרעין (שהופעלו בעקבות יציאת טראמפ מההסכם והפעלת "מכסימום לחץ" על איראן)  ול"החזיר לקופסה" את תכנית הגרעין האיראנית. מנקודת מבט זו, כל אלטרנטיבה אחרת עלולה רק להסלים את המצב עד כדי אפשרות לעימות צבאי בו אין ארה"ב מעונינת. משיחזרו ארה"ב ואיראן להסכם, גורסת ארה"ב, יהיו בידיה די אמצעי לחץ להניע את איראן לעבר הסכם טוב יותר ועל הדרך לטפל גם בפרויקט הטילים והרקטות שלה כמו גם בפעילותה האזורית מערערת היציבות. בכל מקרה, יהיו די זמן וכלים לטפל בסיכונים ארוכי הטוח של התכנית האיראנית, אם וככל שיתפתחו, מתוך ההסכם.

כנגד זאת, ישראל טוענת כי אין לחזור להסכם שהוא פגום מיסודו (כידוע, ישראל עודדה את ממשל טראמפ לפרוש ממנו) היות שכלל אינו חוסם את כל הנתיבים לנשק גרעיני, וכי לכשתחזור איראן להסכם המקורי לאחר שהוסרו מעליה עיקר הסנקציות המעיקות היא תנעץ רגליה בקרקע, תסרב להמשיך משם להסכם משופר ויקשה על ארה"ב להניעה לכך. האם יחזור אז ממשל ביידן להפעלת "מכסימום לחץ" מבית מדרשו של טראמפ, אותו ביקר כל כך? אם תשאר איראן בהסכם המקורי אזי תוך כעשור יוסרו רוב המגבלות על תכנית הגרעין שלה במסגרת סעיפי "שקיעת חמה", ואיראן תוכל להפוך למדינת סף גרעינית לגיטימית. מנקודת מבט ישראלית תסריט כזה הוא בלתי נסבל היות שעצם הגעתה של איראן לסף הגרעיני הצבאי מועדת לחולל מרוץ חימוש גרעיני אזורי ולהזריק תוספת משמעותית של חוסר יציבות לאזור. יתר על כן, ישראל אינה מאמינה שברגע האמת יהיו די זמן ורצון פוליטי בינלאומי לחסום את איראן מחצייתו המהירה של הסף אל עבר נשק גרעיני.

ישראל גם טוענת כי לא באמת ניתן לחזור לקו הבסיס של ההסכם מ-2015 היות שזה הוזז מאז על ידי איראן בעיקר בפיתוח ידע בנוגע לייצור סרקזות (צנטריפוגות) מתקדמות להעשרת אוראניום וטילים מתקדמים. כמו כן, ממצאי ארכיון הגרעין האיראני אותו תפסה ישראל ב-2018, מצביעים על אתרים ופעילויות לא מוצהרים על ידי איראן החשודים באופי גרעיני צבאי ומעלים את הצורך לכרוך הסכם מחודש עם איראן ביישוב הסוגיות הפתוחות המתייחסות למימדים הצבאיים של תכנית הגרעין שלה.

ברובד העמוק מייצג הויכוח הישראלי-אמריקני את ראייתן השונה את חומרת האיום עליהן ומיקומו בסדר העדיפות שלהן. ישראל רואה באיראן איום קרוב וישיר מהמעלה האסטרטגית העליונה, ובעצמה בעלת שולי ביטחון צרים יחסית למול איום זה. ארה"ב, להבדיל, הינה מעצמה גלובלית רחוקה עם שולי ביטחון רחבים, סדרי עדיפות שונים, עייפות מצטברת ממלחמות באזורנו ונטיה – בממשל הנוכחי להבדיל מקודמו – למולטילטראליזם. כפועל יוצא, ישראל הרבה יותר מחמירה מארה"ב בכל הקשור ליעדי הדיפלומטיה מול איראן ולכלים שיש להפעיל כנגדה. ישראל גורסת שמו"מ עם איראן לא יצלח אם זו לא תורתע באמצעות נפנוף ב"מקלות" הלכה למעשה, לא רק "גזרים", והיא עצמה מוכנה ללכת רחוק על מנת לעצור את האיום האיראני, כולל אופציה צבאית כמוצא אחרון. אכן, הקו האדום הדמיוני של ישראל להפעלת אופציה זו תמיד החמיר מזה האמריקאי. ארה"ב נדמית לישראל כסובלנית יחסית לתרחיש של איראן כמדינת סף גרעינית וכחסרת רצון פוליטי להתעמת עם איראן ולהעלות את רף הסיכונים מולה, ועוד פחות כשבעלות בריתה להסכם אינן חפצות בכך.

בישראל עצמה קיים קונצנזוס רחב, חוצה מפלגות, בנוגע לאיום האיראני ולפגמי הסכם הגרעין. הויכוח, כמו זה שהתקיים סביב החלטת טראמפ לעזוב את הסכם הגרעין, הינו בעיקרו כזה: האם נכון לזרום עם הסכם פגום ובעייתי המקנה לגיטימיות לתכנית גרעינית עם רקע ופוטנציאל צבאי מובהקים, הסכם העלול לשחוק את ההרתעה מול איראן, לערער את היציבות האזורית ולהגביר את הסיכונים לעימות צבאי עמה? או שמא עדיף למצות את "השנים הטובות" של הסכם הגרעין ובמסגרתן להערך ל"שנים הרעות" ? ואם יכלו כל הקיצין וישראל תדרש להפעלת האופציה הצבאית נגד איראן, האם לא עדיף כי תגיע ל"יום שאחרי" (בו תזדקק לתמיכת ארה"ב), מעמדה של מי שנתנה סיכוי למאמץ הדיפלומטי האמריקאי וכשהאונוס מוטל על איראן, ולא מעמדה של מי שחתרה תחתיו?

אל תוך המערבולת הזו נקלעה שלא ברצונה יהדות ארה"ב. סקרים מ-2015 הראו כי רוב ברור מיהודי ארה"ב (שמסורתית, כ-70% מהם מצביעים עבור המפלגה הדמוקרטית) תמך בהסכם הגרעין של אובמה נגד עמדת ישראל, ורוב היהודים תומכי המפלגה הדמוקרטית שראו עצמם אנוסים לבחור בין אובמה לנתניהו בנושא זה בחרו בראשון. עמדת הנהגת הממסד היהודי, כאמור, היתה הרבה יותר אמביוולנטית. עם כל השוני בין המצב דהיום למצב ב-2015, ניתן בהחלט לראות שורה של תרחישים – בין אם יחזרו הצדדים להסכם הגרעין ובין אם לאו ואיראן תמשיך לשחוק את "זמן הפריצה" ליכולת גרעינית צבאית – בהם יחזור הויכוח הישראלי-אמריקאי ויעצים למימדים משמעותיים ביותר תוך הצבת ברירה חדה בפני יהדות ארה"ב. בניגוד לציפייתו של דנון, קרוב לודאי שרובה, אשר הצביע בעד ביידן ושמע היטב את הבטחת הבחירות שלו לשוב להסכם הגרעין, יתמוך פעם נוספת בממשל ולא בעמדת ישראל.

לישראל טענות כבדות משקל ומוצדקות כלפי הסכם הגרעין וכלפי כוונת ארה"ב לחזור אליו כמות שהוא. עם זאת, על ישראל לשקלל היטב לתוך תהליך קבלת ההחלטות שלה את ההשפעה ארוכת הטווח של חיכוך חריף פומבי עם ארה"ב על חוסנו של משולש היחסים ירושלים-וושינגטון-יהדות ארה"ב ועל התמיכה הדו-מפלגתית בישראל – שאף הם מרכיבים בעלי משמעות בביטחונה הלאומי – ובפרט שמדובר בנשיא דמוקרטי המתאפיין בתמיכה בסיסית עמוקה ורבת שנים בביטחון ישראל. יתכן כי בסופו של יום לא תיוותר בידי ישראל הברירה אלא להעמיס על גבה את נטל סיכול תכנית הגרעין האיראנית ולעשות מעשה צבאי. בינתיים – ועוד איננו קרובים לרגע זה – על ישראל להזהר מעריכת אנלוגיה בין המנעות ארה"ב מהפצצת אושוויץ לבין הסכם הגרעין המתרקם היום (כפי שעשה נתניהו בנאומו האחרון) ומהטחת ברירת דנון בפרצופה של יהדות ארה"ב. עליה להתמקד בדיאלוג שקט עם הממשל בו תבהיר ציפיותיה ועמדותיה בהתייחס למאמץ הדיפלומטי מול איראן, ובה בעת תעמוד על שמירת חופש הפעולה שלה לפעול לסיכול תכנית הגרעין האיראנית אם תקצר ידו של המאמץ הדיפלומטי וקויה האדומים של ישראל ייחצו.