ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

איש אוחז בצוואר רעהו

על פניו, תהליך חקיקתו של חוק יסוד מסוג זה היה אמור להיות מהלך חגיגי במיוחד: לאחר שבעים שנות ריבונות, המדינה מגדירה את עצמה בחוקתה ומקדשת את היותה "מדינת הלאום של העם היהודי, שבה הוא מממש את זכותו להגדרה עצמית". לכאורה, זה רגע היסטורי בחיי האומה והמדינה כאשר בית המחוקקים מתכנס לצורך תרגום המסרים הנעלים של הכרזת העצמאות אל תוך החוקה הישראלית המתהווה.

ואולם, המציאות הפוכה לחלוטין. מהלך החקיקה הפך למלחמת בוץ, של הכול בכול: יהודים נגד ערבים; חילונים נגד דתיים; חרדים נגד רפורמים; יהודי ישראל נגד יהודי התפוצות; ימין נגד שמאל; הכנסת נגד בית המשפט; הנשיא נגד הכנסת ועוד ועוד. תחת דיאלוג מכיל בין בעלי חזונות שונים שמבקש לקדם את המכנה המשותף, קיבלנו מופע של "איש אוחז בצוואר רעהו".

התגלגלנו לכך משום שמציעי החוק, מלכתחילה, לא הסתפקו בקביעות שהרוב המכריע מסכים להן – שישראל היא הבית הלאומי של העם היהודי, שהגדרתה החוקתית היא של "מדינה יהודית ודמוקרטית" גם יחד, שהיא מחויבת לערכי מגילת העצמאות ובהן השוויון – אלא בקשו לבצע מהפך חוקתי מרחיק לכת. מטרתם היתה ליצור הירארכיה בין "מדינה יהודית" ל"מדינה דמוקרטית", כך שההיבט הפרטיקולארי, היהודי, יגבר במקרה של התנגשות, על ההיבט האוניברסאלי, הדמוקרטי.

המניע למהלך מהפכני זה היה הרצון לבטל שורה של הכרעות שהתקבלו בבית המשפט העליון בדור האחרון ונתפסו כמטות את האיזון לכיוון ליבראלי. הקולב שעליו נתלה חלק גדול מההכרעות הללו היה חוק יסוד כבוד האדם וחרותו, והפרשנות שניתנה לו על ידי השופטים, שהעדיפה, לעיתים, את הערכים של המדינה הדמוקרטית והצניעה את הערכים של המדינה היהודית.

ואולם, היוזמים של חוק הלאום שגו כשנקטו במהלך אגרסיבי ביותר: החוק המוצע עוסק אך ורק ברכיב היהודי של זהות המדינה. בסתירה חזיתית לאמור בהכרזת העצמאות ובניגוד צורם למקובל בכל החוקות של מדינות לאום דמוקרטיות בעולם, החוק המוצע איננו מבטיח למיעוטים מינימום של יחס שוויוני. קריאה בחוק מלמדת שחלק מתכניו אינם ממוקדים באפיון של המרחב הציבורי של מדינת ישראל כ"יהודי", אלא בהדרה של מי שאיננו יהודי ממרחב זה. בכך סטתה הצעת החוק מהמישור הלאומי, הראוי והחשוב, אל המישור הלאומני, המכתים אותנו.

לאחר מאבק ארוך – ציבורי, פוליטי ומקצועי – נוסח הצעת החוק מותן באופן משמעותי: אמנם ערך השוויון והמחויבות לדמוקרטיה עדיין נעדרים ממנו, אך בוטלה ההירארכיה, של ה"יהודית" מעל ה"דמוקרטית". בנוסף, הסעיף שהתיר הפליה שלוחת רסן של ה"אחרים" הישראלים בכניסה להתיישבות קהילתית – בוטל ותחתיו התקבל נוסח הצהרתי בדבר פיתוח התיישבות יהודית.

אזהרות נשיא המדינה והיועצים המשפטיים של הכנסת והממשלה בדבר האי-חוקיות והעדר הלגיטימיות של הסעיף, כמו גם החשש שהסעיף ינפח רוח עזה במפרש הרופס של תנועת ה-BDS בעולם – עשו את שלהם.

דומה שאיש איננו מרוצה מחוק הלאום בצורתו הנוכחית. האם לא עדיף היה שנתאחד סביב מגילת העצמאות, על האיזונים המובנים בה, ונחוקק אותה כחלק מבוא לחוקה הישראלית?

פורסם לראשונה בשבתון.