ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

את מי מעניינים הרבנים

הרב אבינר קרא לא לשרת ביחידות שמשרתות בהן נשים, והרב אליהו הרהיב לקרוא לראש הממשלה לפטר את הרמטכ"ל בשל הרחבת השירות המשותף, והארץ רעדה. אבל ההתבטאות הזו, כמו עוד התבטאויות קשות, קיצוניות ולפעמים הזויות של רבנים ציוניים מדי פעם, מחדדת את השאלה – את מי מעניינים הרבנים?

במבחן הסערה התקשורתית, נראה כאילו הרבנים, אלו ואחרים, מובילים מאחוריהם צבאות של מאמינים שסרים למרותם. במבחן הסקרים שבחנו את השאלה ובמבחן המעשה הם מעניינים הרבה פחות אנשים. השפעתם של הרבנים על תלמידיהם גדולה כשמדובר בשאלות הלכתיות פשוטות של המותר והאסור בחיי היומיום הדתיים. היא קטנה הרבה יותר כשמדובר בהכרעות ערכיות משמעותיות הנוגעות לשירות צבאי או למדינה ובבחירת דרך חיים. התבטאויות הרבנים הללו חמורות ולא ראויות, אבל צריך לקחת אותן בפרופורציה. עבור רוב גדול מכריע של הציבור הדתי, כשמדובר בנושאים כאלו הרבנים הם קול נוסף בוויכוח הציבורי ולא פוסקים אחרונים.

היהדות היא דת הוליסטית. כזו המבקשת להסדיר את כלל המציאות, זו האישית, זו הקהילתית וזו הציבורית מדינתית. דובריה המוסמכים הם רבנים. בתוך ההיררכיה שבונה המצווה הדתית של 'ועשית ככל אשר יורוך' הרבנים הם הפרשנים של אלוהים ושל דברו, כפי שבא לידי ביטוי בתורה שבכתב ובעל פה. 'סמכות חכמים' נראית על כן אבן יסוד בעולמו של האדם הדתי, ולפחות לפי חלק מהפרשנויות הדתיות, אמורה לכוון את התנהגותו היומיומית כמו גם את בחירותיו המשמעותיות בחייו. אם מחברים את החובה לציית לדברי חכמים ואת המוטיבציה הדתית לפסוק גם בענייני הפרט וגם בענייני המדינה, המסקנה הבלתי נמנעת היא שכשרב קורא למאמיניו לא להתגייס לצבא, או לסרב פקודה, הדבר צריך להדאיג את כלל אזרחי המדינה.

אלא שבחינה מתמשכת של יחסם של רוב בני הציונות הדתית לרבנים, מגלה שיש תפיסות עקרוניות ויש את החיים עצמם. סקרים שנערכו בקרב הציונות הדתית במרוצת השנים האחרונות, מגלים שהשפעת הרבנים על הציבור הזה קטנה משמקובל לחשוב. סקר עומק של המכון הישראלי לדמוקרטיה בקרב הציונות הדתית גילה כי חלק לא מבוטל מן הציבור הדתי לאומי לא מייחס לפסיקה של רבנים בנושאים פוליטיים ומדיניים חשיבות. סקר נוסף של ארגון רבני בית הלל הראה כי רוב משמעותי (כ-80%) מבני הציונות סבור שהרבנים אינם רלוונטיים לחייהם, ומיעוט קטן יחסית (כ-20%) אומר שרב ממלא תפקיד בעיצוב דרכו בחיים.

ואם בסקרים כך, אם בוחנים את 'החיים עצמם' מגלים שלרבנים יש עוד פחות השפעה מזו המוצהרת. מבחן הציות של רבנים אינו בשאלות הכף החלבית שערבבה את הצלי, אלא בשאלות בהן יש התנגשות בין פסיקת ההלכה לבין ערכים או אינטרסים אחרים. במבחן התוצאה הזה, דומה שהשפעת הרבנים מועטה עד מאוד. המבחן המובהק בו הייתה במרוצת השנים התנגשות חזיתית בין פסיקה חד משמעית של רבנים ובין פעילות הצבא וחוק המדינה, היה מבחן פינוי שטחים. מאז הסכמי אוסלו קראו רבנים לסירוב פקודה על ידי חיילים דתיים שניתנה להם הפקודה לפנות שטחים של ארץ ישראל. הקריאות הללו נשמעו ביתר שאת מפי בכירי הרבנים בציונות הדתית, בהם מיודענו הרב שמואל אליהו, בעת ההתנתקות מחבל עזה. למרות זאת, במבחן התוצאה, ולמרות שפינוי השתתפו גם חיילים דתיים, רק חיילים בודדים סרבו פקודה.

תופעה דומה אפשר לזהות בעניין של שירות צבאי של בנות. חלק הארי של הרבנים הדתיים פוסקים באופן ברור כי לבנות דתיות אסור להתגייס לצבא. זוהי גם עמדתה הרשמית הוותיקה של הרבנות הראשית, עוד מהימים בהם כיהנו בה רבנים ציוניים. למרות זאת, בעשור האחרון יש עליה דרמטית במספר הבנות הדתיות שבוחרות להתגייס לצבא. למרות שאכ"א שומר את הנתונים הרגישים הללו קרוב לחזה, הנתונים שכן פורסמו מראים כשליש ואף יותר מזה מהבנות הדתיות מתגייסות היום לצבא. מדובר בעליה של כ-250% בגיוס דתיות לאומיות לצבא מאז שנת 2010. רוב הרבנים אוסרים, אבל הבנות נוהרות לבקו"ם.

ולבסוף בעניין שעל ראש שמחתנו כעת, שילוב נשים בצבא. נכון, לראשונה מונתה אישה למפקדת טייסת, אבל התהליך של שילוב נשים בצבא אינו חדש. נשים משרתות ברוב היחידות כבר שנים ארוכות, וממלאות תפקידים מרכזיים לצד, ולעתים כמפקדות על, גברים. שילוב של נשים בצבא אכן מעלה שאלות הלכתיות מורכבות, אבל כשרבנים רוצים, וכשהרצון הזה פוגש את הרצון הטוב של הצבא, הבעיות פתירות. לכן, למרות זעקות הרבנים, המקרים המדווחים בהם חיילים סרבו פקודה, המרו באופן אחר את פי מפקדיהם, או בחרו שלא להתגייס בשל שילוב נשים, ספורים ואנקדוטליים. גם כאן, הרבנים זועקים אבל הנוער הדתי, הטעון ברצון ומוטיבציה לשרת שירות משמעותי בצבא, בשלו.

זירה נוספת בה לרבנים משקל פוחת והולך היא הפוליטיקה הדתית. אם פעם המפד"ל לפחות הצהירה שהיא מתייעצת עם רבנים, כיום רוב הפוליטיקאים הדתיים ויתרו אפילו על מראית העין הזו. בנט, שקד, רוב חבריהם למפלגה, ופוליטיקאים דתיים אחרים, אפילו לא מספרים את הסיפור של התייעצות עם רבנים. השיא של התופעה הזו, הודגם כשבנט ביקר באופן חריף את התבטאויות הרבנים אבינר ואליהו, מבכירי הרבנים של הציונות הדתית.  

איני מזלזל ברבנים, ולא בקול שהם משמיעים בשם הפרשנות שלהם את היהדות ואת ההלכה. במארג הדעות הישראלי, טוב וראוי שיישמע גם קולם של רבנים. בנוסף, ישנו ציבור דתי, בעיקר זה החרד"לי, שכן מתייחס לדבריהם במלא הרצינות ושם זה יכול להטריד. אבל צריך להפסיק את ההיסטריה. לדפוס המחשבה לפיו כל התבטאות של רב גוררת אחריה ציבור שלם של מאמינים כנועים, שמצייתים לכל מוצא פיו, אין אחיזה במציאות. הרבנים הם שחקנים בזירה הציבורית. כמו כל השחקנים האחרים גם הם צריכים להתבטא באחריות. הם משמיעים קול, שגם בתוך הציבור הדתי יש שיסכימו לו ויש שיבקרו אותו, אבל הוא שקול ברוב המקרים הלכה למעשה לקולות של אינטלקטואלים, פוליטיקאים או שחקנים ציבוריים אחרים, גם אם לרבנים נדמה שזה קולו של אלוהים.

פורסם לראשונה בהארץ.