ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

בין אשמה לאחריות

מדינת ישראל ממשפטת עצמה לדעת. מערכת המשפט היא שחקן ראשי בדרמה הישראלית הנוכחית – ידה בכול ("הכול שפיט") ויד הכול בה (לקראת מלחמת הרשויות המתרגשת ובאה). יש הרואים בה אורים ותומים, מצפן מוסרי וערכי המשרת חברה שנוטה לאבד את דרכה; נער הולנדי שסוכר במו ידיו שטפון פוסט-ליבראלי מאיים. אחרים רואים בה מערכת מתנשאת, שחורגת מגבולות סמכותה, שמנסה לכפות העדפות ערכיות אוניברסאליות, מיובאות מעבר לים, על החברה הישראלית.

המשפטיזציה של ישראל משקפת את העובדה שמנגנוני ההסדרה הרגילים – שוק הרעיונות, החברה האזרחית, המערכת הפוליטית – אינם מצליחים להשקיט את סמבטיון המחלוקת הישראלית, ולכן מערכת המשפט נדרשת לטפל במחלוקות ולהכריע בהן. תומכי המערכת מסמנים אותה כ"מבוגר אחראי" שנחלץ, בדלית ברירה, להוציא את הערמונים הלאומיים מאש המחלוקת; מבקרי המערכת מפרשים את מעורבותה הגדולה כמהלך אימפריאליסטי, לא הגון, שמבקש להכריע את מלחמת התרבות הישראלית תוך עקיפת המערכות הייצוגיות.

יום הכיפורים, יום המשפט היהודי, מסמל אפשרות אחרת לטיפול בסמבטיון המחלוקת הישראלית. בניגוד למשפט האזרחי, שהדיון בו נועד להכריע בין שני צדדים – תובע ונתבע, ביום הכיפורים הדיון המשפטי הוא במעמד צד אחד – האדם מול עצמו. בניגוד למשפט הפלילי, שתכליתו היא להכריע בין שני קטבים – "אשמה" או "חפות", יום הכיפורים מציג אפשרות שלישית: "אחריות".

המתפלל, העומד לפני האל, איננו דורש דבר מהזולת. הוא איננו מניח שעומדת לו חזקת חפות אישית, אלא להפך: הוא מתוודה ביום הכיפורים באמירה כוללת, קשה ובלתי מותנית: "חטאתי, עוויתי, פשעתי". ברור שמנקודת ראות משפטית – אלו האשמות שווא. האם כל אחד מאתנו ביצע את כל המעשים המגונים המופיעים ברשימה הארוכה, בווידוי, על פי סדר אותיות הא-ב?! לכאורה, על פי ההיגיון המשפטי, אם אינני אשם, הריני חף, ומדוע עלי להתוודות?

המעבר מהשיח המשפטי הרגיל של תביעה ואשמה אל השיח העמוק יותר, שיח האחריות האישית, הוא עיקרו של יום הכיפורים. בחביון הטלית המתפלל מנהל בעצמו את משפטו, בינו לבינו, לפני האל. זו אמורה להיות חקירה פנימית, אינטנסיבית, כנה. את הממצאים שלנו על מידת האחריות האישית אנו מגישים לאל באמונה, בענווה, בתקווה. ניכר, אם כן, הבדל מהותי ושורשי בין המשפט הישראלי, הליבראלי, העוסק בתביעה, באשמה ובחפות, לבין המשפט היהודי, הדתי, העוסק בבירור עצמי.

"אשמה" מוטלת על אדם מבחוץ. הוא חייב לציית לנורמה שקבועה בחוק וההכרעה בדבר קיום האשמה מסורה לגורם חיצוני, אובייקטיבי, בית המשפט. טיב ההכרעה תלוי בגורמים חיצוניים כמו כללים פורמאליים של סדרי דין, איכותם של עורכי הדין, שיקול דעתו של השופט. מנגד, "אחריות" היא עניין פנימי, שאדם מקבל על עצמו. קולה של האחריות הוא קול המצפון; ביטוי של ביקורת עצמית, וממילא אין היא מציבה טענות לעומתיות כלפי זולת כלשהו. הסטנדרט שעל פיו יש לנהוג הוא פרי בחירה; ההכרעה מתקבלת בצקון הלחש הפרטי; התהליך איננו כפוף להשפעות חיצוניות.

אכן, ההבדל בין שני המושגים בא לידי ביטוי בשפה העברית: "הטלת אשמה" מלמדת על מקורה החיצוני ואילו "נשיאה או קבלת אחריות" מלמדת על מקורה הפנימי.

ומהפרט לכלל: כל אחת ואחד מאתנו מתוודה ביום הכיפורים באופן אישי, תוך הכאה על החזה הפרטי. אבל הפרט המתוודה איננו אדם בודד אלא חלק מקבוצת זהות יהודית, ששיוכו אליה מהותי לו. אין זה מקרה שהווידוי נאמר בלשון רבים: תחילתו ב"… אבל אנחנו ואבותינו חטאנו" וסופו ב"רשענו, שחתנו, תעבנו, תעינו, תעתענו". בווידוי ה"אני" לוקח אחריות לא רק על עצמו כפרט, אלא על מכלול הווייתו, במסגרתה הוא חלק, איבר, מקבוצת השתייכות.

חידושו היהודי של הדור שבו אנו חיים הוא בכך שקבוצת ההשתייכות שלנו מאורגנת במסגרת מדינת לאום יהודית. כנגזר מכך, גם שיח האחריות המאפיין את המשפט היהודי ואת יום הכיפורים חייב להתפשט אל תוך המרחב הריבוני. החברה הישראלית איננה יכולה להתבוסס במחלוקותיה רק מתוך השענות על שיח האשמה-חפות המאפיין את המשפט הישראלי. תחת הורדת ידיים בין השבטים, באמצעות "תביעה" של האחר בבית המשפט או עתירה לבקשת צדק שתוכרע על ידי שופטים, מציעה לנו יהדותנו לאמץ את שיח האחריות המצפוני. הנהייה אחר הכרעה נורמטיבית בשיח הזהויות הישראלי מוליכה אותנו במורד של משעול צר נעדר מורכבות – זהו המשפט, בנאלי מטבעו – שתחנתו הסופית היא חלוקתנו למחנות של מביסים ומובסים, של אשמים ושל חפים, של צודקים ושל טועים.

הוויכוח העוצמתי בדבר תפקידה הראוי של מערכת המשפט בחיינו הלאומיים ימשיך להעסיק אותנו בעתיד הנראה לעין. אך הפרספקטיבה המיוחדת של יום הכיפורים אמורה להבהיר לכולנו, תומכי המערכת ומבקריה, כי המשפטיזציה היתרה של תפקודנו הלאומי יוצרת רעש תמידי המשתיק את ההזדמנות – של הפרט ושל החברה כולה – להתנהל מתוך הקשבה לקול הפנימי; קול האחריות.

פורסם לראשונה במקור ראשון.