ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

בין הפוליטי למשפטי

המאבק בין הפוליטי למשפטי, בין הייצוגי למקצועי, הולך ומחריף. שר המשפטים הנוכחי, מינוי פוליטי אישי של ראש הממשלה, שבמשרדו מתנהלת אחת מהמערכות המקצועיות החשובות ביותר במדינה, הפרקליטות, תוקף אותה בחריפות. עוטה חליפה ועניבה, אך נטול כפפות ודרך ארץ, משתלח השר בעובדים הבכירים ביותר של משרדו. זוהי תופעה מפחידה של גוף שלטוני שתוקף את עצמו. בעולם הרפואה מצב כזה מכונה מחלה אוטואימונית.

כמו עיקר הדברים הגדולים המתרחשים כיום בזירה הלאומית, גם דבריו של השר אוחנה חייבים להתפרש מתוך ראייה של סיפור המסגרת הישראלי בעת הזו: מאבק בעל ממדים שהופכים להיות מיתולוגיים בין ראש הממשלה לבין מערכות שלטון החוק. כיצד ראוי להעריך את הנעשה, מתוך נקודת ראות ממלכתית, הבוחנת את האינטרס הכולל?

יש להבחין, לפחות בינתיים, בין ראש הממשלה עצמו לבין האנשים הסובבים אותו, ובהם שר המשפטים. ראש הממשלה הוא ליברל לאומי מבית. כחלק ממסורת זו, מופנמת אצלו היטב החשיבות העצומה של הסיסמה שטבע קודמו בראשות התנועה – מנחם בגין – לפיה "יש שופטים בירושלים". הקידה של השלטון בפני שלטון החוק, לא במובן של היררכיה אלא במובן של חלוקת סמכויות ואחריות, טבועה היטב בדנ"א האידאולוגי שלו.

אכן, ראש הממשלה היה זה שעצר בעשור האחרון, בהצלחה יחסית, את הקמים על מערכת שלטון החוק, להחריבה. האם יתמיד בכך? האם יתמודד עם האתגר הקשה של עמידה בצורה על חפותו, באמצעות כלים משפטיים, מצד אחד, תוך הגנה על הרשות השופטת ועל מערכת אכיפת החוק, מהצד השני? עשייתו העצומה למען מדינת ישראל בדור האחרון, תיבחן בסופו של היום על ידי כותבי תולדות ישראל, בהתאם להתנהגותו נוכח האתגר הקשה. שר ההיסטוריה מתבונן.

גורלו המשפטי של ראש הממשלה מצוי כרגע בידיו של בעל הסמכות מטעם כולנו למלא תפקיד זה – היועץ המשפטי לממשלה, והצוות שלו. ברור לחלוטין שכל החלטה שתתקבל, תהיה חשופה לביקורת נוקבת של מחצית הציבור. עובדה זו יש בה אלמנט משחרר: היא מאפשרת ליועץ להיות מה שהוא צריך להיות – מחליט ענייני ואובייקטיבי לחלוטין בשאלה מקצועית של הערכת ראיות ומשמעותן המשפטית. המולת הרקע נשארת ברקע, בכיכר העיר הפופוליסטית, ואין לה אישור כניסה לחדר המחליטים. היועץ איננו צריך, כעניין שבעיקרון, ואיננו יכול, כעניין שבמציאות, לרצות את דעת הקהל, והדבר מאפשר לו לעבוד באופן ענייני לחלוטין.

ולגופו של אדם: מנדלבליט הוא האיש הנכון במקום הנכון. כמו נתניהו, בית גידולו הוא במשפחה הלוחמת הרביזיוניסטית. בעצמו היה חשוף להאשמות משפטיות, שהצליח להדוף, ולכן צבר ניסיון אישי רלוונטי. הוא צמח בתוך המערכת הממלכתית ביותר בישראל, הצבא, עד שהגיע לעמוד בראש הפרקליטות הצבאית, לאחר שהיה גם סנגור ראשי וגם תובע ראשי. כל מי שמכיר אותו יעיד שהוא לא רק מנוסה ומקצוען, אלא גם שאיננו קיצוני ומתלהם, אלא שקול, מאוזן וממלכתי באופן שאין למעלה ממנו.

דוגמה לכך משמש תהליך השימוע, אשר על פי עדותו של עו"ד אשכנזי שמייצג את ראש הממשלה, התנהל באופן הגון וענייני. אכן, המגע הישיר בין בעלי המקצוע, מכאן ומשם, הוא גם הזירה המתאימה וגם הזירה היחידה, שבה צריך היה להתנהל הדיון.

כעת כולנו נמצאים מעבר למסך הבערות, באשר לשאלה מה תהיה החלטת היועץ. אפשר שיזכה אפשר שיאשים. לכן, זהו הרגע שבו ניתן להביע עמדה עקרונית, שאיננה "מתוך הפוזיציה", לגבי ההכרעה הקרבה והולכת. כל מי שמבקש להיות נאמן למסורת הדמוקרטית, לשלטון החוק ולממלכתיות הישראלית חייב לקבל על עצמו שלא יערער על הלגיטימיות של החלטת היועץ, נאמן הציבור, תהא אשר תהא. אין בכך כדי למנוע ביקורת מקצועית עניינית על ההחלטה, אך יש בכך כדי לחסום חתירה תחת הכשרות שלה. שאם לא כן, "איש את רעהו חיים בלעו".

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.