ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

גיור ממלכתי: אחדות ולא אחידות

מאמר זה התפרסם לראשונה במוסף יומן" של עיתון "מקור ראשון" בתאריך 11.7.2014

אחד מכל עשרים וחמישה אזרחים ישראלים הוא עולה מחבר העמים לשעבר, או צאצא של עולה, שאיננו מוכר בישראל כיהודי. מאחר שהיהדות איננה גזענית, היא מאפשרת למי שאינו יהודי להצטרף לעם באמצעות הליך דתי מוסכם, והוא הגיור.

הגיור הוא תהליך אישי, אינטימי. לפיכך אין להפעיל לחץ לגיורו של מי שאיננו חפץ בכך. ועדיין, יש לברר מהו היחס הראוי אל הבא להתגייר: האם הוא קשה לנו כספחת, או שיש לפרוש ידיים לקראתו (ובלבד שיעמוד בתנאי סף הלכתיים)? גדולי ישראל נחלקו בשאלה לפי תנאי הזמן והמקום, והשאלה תקפה גם היום.

מהו ייחודו של המצב הנוכחי? רוב המועמדים לגיור הם "מזרע ישראל", ובניגוד לגרים בעשרות  דורות של קיום יהודי קטוע בגלות, המתגיירים בישראל מבקשים לחבור לקבוצת רוב החיה במרחב ציבורי יהודי. בטל החשש מפני דילול הקהילה היהודית, שהיה תקף בימים עברו. יותר מכך. בהיעדר גיור יתקיימו נישואי תערובת: מי שמחמיר בגיור מקל בהתבוללות. עלינו לחשוש מפני האפשרות המעשית שחלקים בעם ינהלו ספרי יוחסין, כך שקירות גבוהים יפרידו בין חלקי קבוצה הציונית. הפיצול, אם יתרחש, לא יהיה בר-תיקון. לחלופין, אם תתרחש היטמעות ללא גיור תתנפץ ההסכמה השוררת באשר להגדרת גבולות העם היהודי.

ומה לגבי זכויות האדם של העולים שאינם יהודים? הם אינם רשאים להינשא ליהודים, אך אי אפשר להצדיק פגיעה זו לאורך זמן. אם לא ייפתחו שערי הגיור, יגברו הקולות להפרדת הדת מהמדינה. ברור, אם כן, מדוע ממשלות ישראל התייחסו לסוגיה כמשימה לאומית. על המדינה לקבוע מי מוסמך לגייר בישראל וכיצד יובטח ניקיון ההליך. בכך עוסקת כנסת ישראל בימים אלו. בזירה הציבורית מושמעים שני קולות קצה: האחד מבקש לשמר את המונופול של הרב הראשי לישראל על מדיניות הגיור הממלכתית, משום הרצון להבטיח שהגיור ייעשה לפי כללים אחידים בדרך שתוכר בכלל הציבור. הקול האחר, ההפוך, התייאש ממערך הגיור הנשלט בידי רבנות ראשית מתבדלת. לשיטתו יש להפריט את הליכי הגיור, כך שכל שלושה רבנים יוכלו לגייר, בלי הסמכה בחוק. ברבות הימים המתגיירים יבקשו הכרה ביהדותם באמצעות פנייה לבג"ץ.

לדעתי, אלו ואלו טועים. אין לקבל את רעיון ההפרטה, משום שלגיור השלכות לאומיות חשובות. למשל, בהינתן חוק השבות, מדיניות הגיור מקרינה גם על מדיניות ההגירה של המדינה. האם נרצה לתת לכל שלושה רבנים, באשר הם, את הסמכות להחליט מיהו אזרח ישראלי? מנגד, הדעת מתקוממת נגד הרעיון שעמדה הלכתית של אדם יחיד, הרב הראשי, תשלוט בלעדית בסוגיה "מיהו גר". תולדות ההלכה הם סיפור מרתק של ריבוי עמדות, של אלו ואלו דברי אלוקים חיים.

מתבקשת דרך אמצע, שאיננה מאפשרת מונופול ואיננה מוותרת על ממלכתיות. המכון הישראלי לדמוקרטיה ועמותת 'עתים' ניסחו הצעת חוק ממלכתית ברוח זו, המותירה את שאלת המדיניות ההלכתית הראויה בידי הפוסקים. עניינה הוא במי שיוכל לגייר ובניקיון ההליך. מוצע שרק רבנים שהוסמכו לתפקיד של רב עיר או יישוב יוכלו לשבת בראש בית דין לגיור. רבנים אלו מוכרים ברבנות הראשית לישראל כבני סמכא, ולכן אפשר להפקיד בידיהם את ההכרעה. אכן, על קבוצת הרבנים האמורה נמנים גם מי שמחזיקים במדיניות הלכתית שונה מזו המקובלת על הרב הראשי לישראל. גרים שירצו בכך יוכלו לפנות אליהם.

יש להבטיח את התקינות המנהלית של הליכי הגיור, ולכן מוצע למנות אדם – לאו דווקא רב – שיהיה אחראי להפעיל סמכויות פיקוח ובקרה. הכוונה היא להפריד בין ההיבט הדתי של ההליך, המסור לדיינים, ובין ההיבט המנהלי, המסור לממונה מטעם המדינה. בכך יימנעו שחיתות ואי-יעילות. ההצעה גם מבקשת למנוע ביטול המוני של גיורים בדיעבד. כזכור, היו מי שרצו לבטל את אלפי גיורי צה"ל במחי החלטה שיפוטית גורפת. לפיכך הצעת החוק קובעת הליך מדויק שרק מכוחו אפשר לבטל גיור, ובכך תימנע הונאת הגר.

התיאור הקצר הזה איננו תחליף לעיון רציני בהצעת החוק. עיקר העניין הוא ברצון להבטיח אחדות בהליכי הגיור בישראל (רק על ידי רבנים המוכרים ברבנות הראשית), אך לא אחידות (במדיניות ההלכתית). האחדות מבטאת את הממלכתיות הישראלית ואת הרגישות להשלכות הלאומיות של הגיור, ואילו אי-האחידות מבטאת את התבלין החריף, העשיר והמעשיר של ההלכה היהודית: כבוד הדדי בין בעלי מחלוקת שהיא לשם שמים.

קראו את הצעת החוק לגיור ממלכתי שנכתבה במכון בשיתוף עמותת "עתים"