ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

דודי חמק עבר

פוליטית, מדובר בפארסה. מספרם של חברי כנסת הציונים-דתיים גדול ממשקל המגזר בציבור הכללי וגדול ממספר חברי הכנסת החרדים. אין ספק כי אילו היה השר בנט מטיל את מלוא כובד משקלו למען מועמד ציוני דתי ומבהיר כי בכך תבחן השותפות הקואליציונית, התוצאות היו מתהפכות. אין מדובר בטירונות פוליטית גרידא; למרבה הצער זהו ביטוי לסולם ערכים שגוי. האכזבה רבה.

מנקודת ראות דתית, מדובר בהחמצה. העניין המרכזי המבחין בין דתיים לבין חרדים הוא ההעדפות הפרשניות השונות שלהם ביחס למסורת ההלכה. כמו הלל ושמאי בזמנו, גם היום קיימות מחלוקות הנובעות מהשקפות עולם שונות, ו"אלו ואלו דברי אלוקים חיים". רבנות ראשית ציונית-דתית היתה עשויה להעדיף פרשנות המתירה עגונות משביין; המכבדת זכויות נשים בבתי-דין ומחוצה להן; הרואה בעולים לא-יהודים, "מזרע ישראל", פוטנציאל לגיור ולא ספחת; המעניקה משמעות חברתית לשנת השמיטה; המכבדת חילונים כאחים ולא כחוטאים; הרואה במדינת ישראל את התופעה היהודית החשובה ביותר בדורנו ולא מכשיר טכני בלבד, ועוד ועוד. כל אלה – יש לחשוש – לא יתרחשו בעשור הקרוב.

מהזווית התרבותית, מדובר בטרגדיה. מי שמעוניין במתן תוכן רוחני ליהודיותה של המדינה צריך לבקש רבנות ראשית רלבנטית. אין די ברבנים יראי שמים, תלמידי חכמים ונעימי סבר. הרבנות הראשית היא של המדינה ולכן חייבת לעסוק בשאלות שעל סדר היום הלאומי. בצד ההלכתי על הרבנות הראשית לעסוק לא רק בפסיקה קלאסית, אלא גם בחיקוק של "הלכה ציונית", שתפנים את המשמעות של הריבונות אל תוך השיח הדתי. אבל החרדים, כדרכם, סוברים ש"חדש אסור מן התורה".

חשוב מכך, על הרבנות להתמודד עם ההיבטים הרוחניים והמוסריים של מכלול החיים הריבוניים. לו עמוס, ירמיהו או ישעיהו היו נבחרים לרבנים ראשיים בדורנו הם היו מדגישים שאלות של מוסר וצדק ברמה הלאומית. לראשונה זה אלפיים שנה יהודים יכולים להפעיל את הרגישות היהודית המוסרית בבואם להכריע בשאלות ציבוריות הנוגעות למדינה: צדק חברתי, זכויות אדם, מוסר מלחמה. רבנים ראשיים אמורים היו לדאוג לתיקון המציאות הלאומית ולא רק לפסיקת הלכה.

כאשר הגוף הבוחר העדיף להחזיר את הרבנות הראשית לידיים חרדיות הוא הרחיק את הגוף החשוב הזה מעמדת השפעה על רשות הרבים הישראלית. חזון הדורות, שתחילתו ברב קוק, עומד לפני נקודת שבר שאולי אין ממנה תקומה. החילונים מסתכלים על המוסד בעין עקומה, אך הם אלו שמנציחים את העקמומיות בדילים פוליטיים קטנוניים. החרדים מסתכלים על המוסד בציניות ובזלזול, אך הם אלו ששולטים בו. הציונים הדתיים, שרואים ביהדות הממלכתית את סיבת קיומם, נותרו בידיים ריקות. 


המאמר פורסם ב"מקור ראשון" בתאריך 26.7.2013.