ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

דמוקרטיה תחת מתקפה פרועה

תנופת המתקפה חוברת למאמץ, חסר התקדים גם הוא, מצד גורמים בממסד הרבני להחזיק במונופול על ערכיה היהודיים של המדינה. המתקפה משלבת את מילון המונחים של החוק עם מילון המונחים של הדת בניסיון לעצב מחדש את המרחב הציבורי הישראלי בדרך שעלולה לערער את המבנה הדמוקרטי.

הדמוקרטיה הישראלית פגיעה ושברירית ממילא. חייב לחול מפנה חד מן הדרך הקלוקלת שהיא מובלת אליה: יש לקבוע כללי משחק מחייבים, חוסמי הידרדרות, באמצעות ניסוח חוקה בהסכמה ורפורמות פוליטיות.

הקריאה המשותפת שלנו נכתבת בשבוע שבו חוגגת הכנסת את יום הולדתה ה-62 ומפלגת העבודה מתרסקת. ביום הולדתה של כנסת ישראל מתפוררת המפלגה שהניחה את היסודות למבניה של הדמוקרטיה הישראלית. התנפצותה היא ביטוי חיצוני, קולני, לשינויים במפת המפלגות בישראל.

שני מאפיינים בולטים במפה הזאת, והם שני צדדים של אותו המטבע: פוליטיקה של הישרדות והתעצמות כוחן של מפלגות נעדרות אורח חיים דמוקרטי. רוב החברים בקואליציה – למן המפלגות ישראל ביתנו, ש"ס, יהדות התורה ועד לסיעה החדשה של אהוד ברק – שייכות לקבוצה זו. כל אחת מהן, למעט האניגמה של סיעת ברק, היא גם מפלגה סקטוריאלית הרואה באינטרס של המגזר שהיא מייצגת את יעדה העיקרי.

ההישרדות הפוליטית המנחה את קברניטי הקואליציה הנוכחית מעצימה את התלות במפלגות הלא דמוקרטיות. כעת, עם התפרקות מפלגת העצבודה והצטמקות הקואליציה, המחיר הפוליטי של ההתנהלות ההישרדותית צפוי להיות כבד עוד יותר, משום שהשאלה המנחה את ראשי המדינה כיום איננה עתיד המדינה אלא עתיד השלטון שבידיהם. כלומר, יצר ההישרדות הפוליטית והתעצמות כוחן של המפלגות הלא דמוקרטיות מחזקים תהליך של נטישת האחריות מצד השלטון כלפי ערכים וכללי התנהלות דמוקרטיים, ובעצם כלפי רווחת האזרחים וטובתם. הם מאפשרים את התרת הרסנים שהרוב חייב בהם כלפי המיעוטים. וכך, בכנסת – מקור הסמכות במערכת דמוקרטית – נסדקים מנגנוני ההגנה מפני האיומים המצטברים על הדמוקרטיה.

"והעם רואה את הקולות": מדד הדמוקרטיה 2010 הראה בבירור התעצמות של היסודות הלא דמוקרטיים בקרב ציבורים מגוונים בישראל: 60% מכלל הציבור סבורים ש"מנהיג חזק עדיף על כל החוקים והכללים". כלומר, בעשור השביעי לקיומנו ישנם עדיין פלחי אוכלוסייה גדולים מדי שלא הטמיעו את כללי המשחק והערכים הבסיסיים של הדמוקרטיה. וגרוע מזה: המגמות של העמקת השסעים, של פגיעה במיעוטים, של הפליה ושל הפניית עורף לפוליטיקה ולפוליטיקאים מתחזקות.

כל אלה הם סממני הבוסריות של הדמוקרטיה הישראלית, סימנים מובהקים להתעצמות האויב הגדול ביותר של הדמוקרטיה – התגברות הפחדים מפני ה"אחר" (ה"אחר" הערבי בעיני היהודי ולהפך, החרדי בעיני החילוני ולהפך והלא־יהודי על פי ההלכה בעיני הממסד הדתי). חובתם של נבחרינו המכהנים בכנסת היא לחזק את התשתיות הדמוקרטיות, בראש ובראשונה זכויות האדם וכללי המשחק הדמוקרטיים. נראה שנבחרינו מצעידים אותנו במסלול הפוך.

"ובימים האלה אין 'מבוגר אחראי' בישראל": במקום זיקת הגומלין ההכרחית בדמוקרטיה בין המנהיגים הנבחרים לבין בוחריהם המעניקים לגיטימציה לשלטונם, אנו חוֹוים זיקת גומלין מאיימת בין התפוררות פוליטית והתרת רסנים לבין התפוררות חברתית והעמקת שסעים. אין לנו יציבות משילותית. יש לנו יציבות שלטונית הבנויה על רוב קואליציוני "בכל מחיר". מתוך 36 דמוקרטיות שנבחרו לדגימה ע"י הבנק העולמי, מדינת ישראל נמצאת במקום האחרון במדד היציבות הפוליטית של הבנק. ב-2010 רק 37% מאזרחי המדינה נתנו אמון בכנסת ורק 25% במפלגות. פוליטיקאים מפנים עורף לציבור, הציבור מפנה עורף לפוליטיקה, ועננת דה-לגיטימציה מאפילה על הדמוקרטיה שלנו.

במסווה של חקירה החליטה הכנסת לאחרונה לעסוק ברדיפה פוליטית של אזרחים, פעילים בארגוני זכויות אדם. בעשותה כן היא חרגה מסמכותה, מתוך שימוש לרעה בכוח שניתן לה למטרה אחרת לחלוטין – פיקוח על הרשות המבצעת.

החלטה מקרתיסטית זו מצטרפת לשורת הצעות חוק שתכליתן להעמיד בספק את מעמדם האזרחי של הערבים הישראלים (למשל, הצעת חוק הנאמנות) ולהגביל את חופש הביטוי (כדוגמת הצעת חוק הנכבה), וכן הצעות חוק החותרות תחת ערך השוויון (כמו הצעת חוק ועדות הקבלה). את ההצעות הללו יש לראות כמכלול אחד של פגיעה בערכי היסוד של הדמוקרטיה ושל התנכלות לאוכלוסייה הערבית. כאשר מבקשים להפלות לרעה קבוצה מסוימת, התוצאה הבלתי נמנעת היא פתיחת פתח להפלייתן לרעה של קבוצות אחרות. הכותרת "חוסר התאמה למרקם החברתי-תרבותי" תשמש ועדות קבלה ביישובים קטנים גם, ואולי בעיקר, כדי למנוע את קבלתם של יהודים "לא מיוחסים".

נחשול ההצעות האלה תרם להיווצרות אווירה ציבורית עכורה, קשה מנשוא, שבה הרימו ראש גזענים כהניסטיים. נוסף על ההסתה לגזענות אנו עדים גם להסתה לאלימות (כמו הקריאה לרצוח את המשנה לפרקליט המדינה), לביטויים של התרת דם (כמו הכתרת הפרקליט הצבאי הראש בתואר "בוגד" וארגוני זכויות אדם בתואר "סייעני טרור נטו") ולגילויים של עוינות כלפי כל "אחר" (המושמעים גם מפי ראשי המדינה). אזרחי ישראל הערבים מתוארים כאויבי המדינה, ונעשית דה-לגיטימציה, לשם הפחדה והשתקה, לכל מי שאינו מחזיק בתפיסה לאומנית קיצונית.

שיח הנאמנות והבגידה מזמין שפיכות דמים. קשה שלא להיזכר בימים שקדמו לרצח יצחק רבין ז"ל. הניצול הפופוליסטי של רגשות פחד, חשש מן ה"אחר" ואיבה כלפיו בצירוף רגש פטריוטי עלולים לגרום כרסום מתמשך בערך השוויון, נשמת אפו של המשטר הדמוקרטי, כפי שהתחייבנו עליו בהכרזת העצמאות. בהיעדר חוקה – שבלבה מגילת זכויות אדם שלמה – מתעצם הקושי לעמוד בפרץ. קשה להאמין שכך נוהגים יהודים במדינתם הריבונית, מי שהיו מיעוט נרדף ופליטים, כלפי המיעוט הערבי החי בקרבנו וכלפי פליטים המבקשים מקלט במדינתנו.

למרבה הצער והאימה, דברי ההסתה והתרת הדם נופלים על לא מעט אוזניים קשובות. רבים מתקשים להבדיל בין הפלסטינים תושבי עזה, יהודה ושומרון לבין הפלסטינים החיים בישראל, אזרחי המדינה. יהודיותה של המדינה מאפשרת לאויבי הדמוקרטיה לבחור מתוך עולמה העשיר והמגוון של התרבות היהודית יסודות שהתיישנו או יסודות אפלים שצמחו על רקע מצבם של היהודים בגולה כמיעוט נרדף המבקש לקיים את זהותו.

כישלון מתמשך ומחריף בחינוך לדמוקרטיה ולערכים הומניסטיים אוניברסליים מניב פירות באושים. לימין האנטי-ליברלי יש גם תמריץ פוליטי למסע הדה-לגיטימציה נגד האוכלוסייה הערבית. הצלחת המסע הזה תביא לכך שקולותיהם של הערבים הישראלים לא ייחשבו בבחירות קולות כשרים לצורך שותפות בממשלה או השתתפות בהכרעות פוליטיות קריטיות.

בתהליך קריסתה של דמוקרטיה אין נקודה קריטית של "אל חזור". מדובר בתהליך הדרגתי של ערעור היסודות עד שלא נותרת מן הדמוקטיה אלא קליפתה הצורנית בלבד, ובתוכה – ריק.

בדמוקרטיה שלא ניתן בה חופש לבטא עמדות חריגות, ביקורתיות, גם כאלה שהן מרגיזות ומקוממות, הליך הבחירות הופך לחסר משמעות. מדינת לאום שעושה דה־לגיטימציה למיעוט הקבוע בה, שאינו שייך לקבוצת הלאום הגדולה, נכשלת במבחן האמיתי של המשטר הדמוקרטי. היא נעשית חלולה. לכן, מי שמודאג מהמצב אך מחכה ל"שעת הסכנה האמיתית" כדי לצאת משגרת חייו להגנה על הדמוקרטיה, טועה טעות קשה. שעת הסכנה האמיתית היא כאן ועכשיו. גם אדישות ושוויון נפש הם אויבי הדמוקרטיה כשהיא שרויה בעיצומו של משבר חמור.

הזהות הכפולה של המדינה – גם יהודית וגם דמוקרטית – מותקפת, זה שנים, בידי חלקים מהימין הקיצוני והדתי ובידי חלקים מהשמאל הקיצוני והפוסט-ציוני. החבטות מהקצוות לא ערערו, עד כה, את שיווי המשקל הבסיסי של המדינה. הפונדמנטליסטים משני הצדדים לא חדרו למרכז הישראלי. רוב אזרחי ישראל מוסיפים להיות מחויבים למדינה יהודית ודמוקרטית.

ואולם אפשר שאנו עומדים לפני שינוי מהותי לרעה. מול עינינו נעשה ניסיון ממשי להשתלטות עוינת על כל אחד משני הפנים של ההגדרה "יהודית ודמוקרטית". המשתלטים, אף שהם מצהירים על מחויבות ליהדות ולדמוקרטיה, אינם מתכוונים לכך. את הקליפה הם משמרים, אך את התוכן – ערכים דמוקרטיים וערכים יהודיים – הם תוקפים.

מקורה של האנרגיה העיקרית המזינה את המתקפה בפרשנות מעוותת של האופי היהודי של המדינה. כמו וירוס התוקף את עצמו, יש המבקשים לעמת בין שני רכיבי הזהות שלנו ולרדד, ואף להכריע, את הרכיב הדמוקרטי באמצעות הרכיב היהודי.

היבט אחד הוא הניצול לרעה של הרגש הלאומי, שהוא תנאי הכרחי להתקיימותה של מדינת הלאום, לשם קידום הפתולוגיה שלו – הלאומנות. מוטציות פרועות של פרשנות המונח "מדינה יהודית" מוצאות צידוק כביכול להעמדת ערביי ישראל ב"מסדר נאמנות". באמצעותו הן מבקשות לקבוע אמת מידה להקצאת משאבים ציבוריים וזכויות אזרחיות. קשה להאמין שהיהודים שעברם רווי בתוצאות הקשות של מסדר הנאמנות, מתפתים לרטוריקה זולה, גסה ויצרית זו.

היבט אחר של המתקפה על הדמוקרטיה מקורו באמונות דתיות: הרבנות החרדית מקצינה עמדות בנושאים של דת ומדינה, למשל ביחס אל מערכת המשפט. רבנים חשובים קובעים שמי שפונה לבתי המשפט "אין לו חלק בעולם הבא"; מי שמברר סכסוך בבית המשפט העליון, בחסות סמל מנורת שבעת הקנים, "סופו שיירש גיהינום". רב עיר בישראל קבע לאחרונה שאין לצרף שופטים דתיים לתפילה במניין. המשמעות החינוכית של פסיקות אלו היא הרס של רקמת הריבונות שלנו. דוגמה אחרת, כואבת במיוחד, היא ההשתלטות החרדית על מערך הגיור באופן שמנסה לבטל למפרע גיור של אלפים – שמלו את בשרם, בצבא או מחוצה לו – אגב הונאת הגֵר ופגיעה בזכויות האדם של רבים וטובים.

רבנים דתיים-לאומיים מקצינים עמדות בנושאים של לאום ומדיניות חוץ וביטחון עד כדי ערעור מקורות הסמכות הדמוקרטיים: פסק הלכה של מאתיים רבנים קורא תיגר על תוקפן של החלטות הכנסת בנושאים מדיניים, ורבנים מנסים לגייס צעירים תמימים לסרב לפקודות חוקיות של הצבא. "מכתב הרבנים" מבקש לעשות שימוש בערכים דתיים כדי למנוע יחס שוויוני לאזרחים הערבים, ובקצוות אנו מגלים גם סילוף שיטתי של התורה בדרך שמבקשת להתיר – לא פחות – את דמם של מי שאינם יהודים.
נאמני הדמוקרטיה – דתיים וחילונים – התעוררו!

המרכז הישראלי הציוני – דתיים וחילונים – חייב להתעורר. עליו לקבל לידיו את האחריות לאופייה היהודי של המדינה ולא להשאיר את האחריות בידי כוחות קיצוניים, נעדרי מחויבות דמוקרטית. עליו להילחם על פרשנות יהודית מוסרית והומניסטית של מקורותינו ולטפח מדינת לאום שמכבדת את האחר ומטפלת בו ברוח היהודית הקלסית: "ואהבת את הגר; כגר כאזרח יהיה".

על המפלגות, האוניברסיטאות, התקשורת, ובעיקר מערכות החינוך, מוטלת האחריות ליצוק תוכן יהודי בחיים הריבוניים התומך באופי הדמוקרטי של המדינה. אם לא נעשה זאת, הריק יתמלא ברוחות רעות. או אז יתרגלו רבים למחשבה שהאופי היהודי של המדינה הוא נטל, לא נכס. אנו דור יהודי בר מזל מקודמיו. יש לנו מדינה משלנו. אסור לבזבז את ההזדמנות. אסור להפקיר אותה.
החברה הישראלית ניצבת בפרשת דרכים: האם תגבר ידם של אויבי הדמוקרטיה וישראל תהפוך למדינה שאין בה חירות, מדינה עריצה ודכאנית, או שהיא תהיה נאמנה לעצמה כמדינת לאום יהודית המגשימה את ערכי החירות, הכבוד האנושי והשוויון? האם נשכיל לקיים ולטפח את האופי הדמוקרטי הליברלי של המדינה – נכס אסטרטגי ראשון במעלה – או שמא נאבד גם אותו וגם את מקומנו במשפחת העמים? האם פרשנות מעוותת ליהודיותה של המדינה תכלה את הדמוקרטיוּת שלה?

המשטר הדמוקרטי בישראל איננו חוק טבע. הוא אינו מציאות מובנת מאליה. אנו קוראים לשומרי האמונים של הדמוקרטיה להתגייס למאבק על ההגנה עליה.

עתידנו בידינו. 


הכותבים הם נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, וסגני הנשיא למחקר.

* גרסה של המאמר התפרסמה במוסף סוף השבוע של "ידיעות אחרונות" ב 21.1.2011

תכניות מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה

מדד הדמוקרטיה 2010

תכנית המחקר זכויות אדם והיהדות

מאמרים וכנסים בנושא

ערב עיון בנושא מכתב הרבנים, ינואר 2011

ראיון וידאו עם מרדכי קרמניצר בנושא הצעת חוק ועדות הקבלה, דצמבר 2010

מרדכי קרמניצר ושירי קרבס, "מדינה פוטיניסטית, מקרטיסתית ולא דמוקרטית" – על חקירת ארגוני השמאל, ינואר 2011

מרדכי קרמניצר, "הציבור הערבי על הכוונת של הכנסת", אוגוסט 2010

ידידיה שטרן, "הרב הראשי נגד צה"ל?!", דצמבר 2010

ידידיה שטרן, זכויות האדם והיהדות: הילכו שניהם יחד?, אוקטובר 2010

ידידיה שטרן, "הונאת הגר כמדיניות רשמית", ספטמבר 2010