ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

דמי יצחק זועקים מן האדמה

עברו עשרים וחמש שנים מיום הירצחו של ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל. כמחצית מהישראלים אינם יכולים לזכור את היום הנורא ההוא, אך המחצית האחרת, שמעל גיל 30, בוודאי לא יכולים לשכוח אותו. ואולם, האם זיכרון הרצח מלווה את הציבוריות הישראלית? האם משמעותו הופנמה?

תחושת האבל האישי מוכרת לכולנו עם לכתו של אדם יקר לנו. רבין ז"ל היה יקר לישראלים בין היתר בשל היותו הצבר האולטימטיבי, גיבור ישראל שלחם בראש צבאותינו ממלחמת העצמאות ועד לניצחון ההיסטורי בששת הימים, בהיותו רמטכ"ל. ואולם, מנהגו של עולם, שאבל אישי הולך וקהה עם השנים; כך קורה אפילו באבל על קרוב משפחה וכך גם האבל ביחס ליצחק רבין, אף שהיה אדם גדול ואף שנסיבות לכתו היו טרגיות.

מנגד, האבל על רצח ראש ממשלה, ממניעים פוליטיים ודתיים, אסור שיתפוגג, אסור שיישכח. שלוש היריות בכיכר היו קריאת השכמה מהדהדת באשר לפגיעות של הריבונות הצעירה שלנו ותזכורת לכך שהקרח הדמוקרטי שעליו אנו מתהלכים דק מיני דק. חוסן לאומי תלוי לא רק בחוזקם של צה"ל והכלכלה, אלא גם בטיב מערכות היחסים שבין חלקי החברה. למחלוקת בין השבטים – שהכול מקוננים עליה – יש פוטנציאל חיובי של הפרייה רעיונית וחיוניות. היא יכולה להיות "עושר השמור לבעליו לטובתו" אם רק נדע לנהל אותה בדרך סובלנית שמכבדת את ציפור הנפש של הזולת, גם אם אנו חולקים עליו בחדות. רצח רבין מדגים את התוצאות הנוראות של ניהול מחלוקת בצורה שלוחת רסן.

התבוננות שקולה בחברה הישראלית בעת הזו מלמדת כי חזרנו לניהול המחלוקת בצורה משולחת ופראית; אנו שוב מתייחסים ל"אחר" כדמון, בוגד ופושע. ההקצנה הפכה להיות שכיחה לא רק ברחוב אלא אפילו בכנסת ישראל. פעמוני האזהרה מצלצלים בעוז. האופציה של אלימות פוליטית מציגה את עצמה מחדש, ובעוצמה. חובה לזעוק עכשיו: וויכוח נוקב – כן, בהחלט; אלימות מילולית ופיזית – לא ולא. זכרו: דמי יצחק רבין זועקים לנו מן האדמה.

כיצד ניתן להיעזר בזיכרון הרצח כך שייצא מאזור המחלוקת בין ימין ושמאל, ויהפוך לכוח בונה חוסן לאומי עבור כלל חלקי החברה?

בהיותה מדינה יהודית, ישראל מנהלת את לוח השנה שלה על פי הלוח העברי. הרצינות האופיינית ליום הכיפורים, הצבעוניות של סוכות, המשפחתיות של סדר לילה פסח, או האבל הלאומי של תשעה באב ניכרים בכול. רק יום אחד – יום העצמאות – חוגג את הישראליות עצמה, אך גם יום זה איננו חג עבור כשליש מאזרחי ישראל, הערבים והחרדים. אין לנו יום אזרחי משותף שאיננו מציין שום ייחוד דתי, לאומי או תרבותי, אלא הוא כל כולו ישראליות אזרחית.

יום הזיכרון לרצח יצחק רבין יכול למלא את החסר, אם נשכיל להפוך אותו ל"יום האזרחות הישראלית". היום-יום הישראלי, שהוא דחוס וכאוטי, מדגיש את ההבדלים בינינו. המחלוקת מוטחת בפנינו מדי בוקר בבוקרו; גל אחר גל של אי הסכמה מציף אותנו ללא הפסק. נדרש "מקום בזמן" שבו נייחד את עצמנו, ליום אחד, להדגשת המכנה המשותף לשבטי החברה כולה. ביום זה נציין את השותפות הכלל-ישראלית. ה' באייר יוסיף להיות יום ההולדת של הריבונות; י"ב בחשוון יהיה היום של האזרחות.

החוויה הדמוקרטית יכולה להיות עשירה, ונדרשת מחשבה יצירתית שתדגיש את צבעיה וגווניה. הגאווה המוצדקת שלנו בהיותנו הדמוקרטיה היחידה באזור צריכה להיחגג ביום האזרחות בכל מקום: תכניות לימודים וטקסים ייחודיים, שידורים חגיגיים, תפילות בבתי הכנסת ובמסגדים ונאום שנתי של ראש הממשלה על מצב הדמוקרטיה הישראלית.

אם נדע לקשור את טראומת רצח רבין עם תיקון ציבורי נרחב, כמוצע, אפשר שהדורות הבאים, "שלא ידעו את יצחק", יוכלו לקבוע כי אמנם התרומה של יצחק רבין לחברה הישראלית בחייו הייתה עצומה, אך תרומתו לאחר מותו אפילו גדולה ממנה.

פורשם לראשונה בידיעות אחרונות.