ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

דרמת הגיור ומהפכת ההפרטה של שירותי הדת

החלטת בית המשפט העליון להכיר בגיורים שנעשים בישראלי על ידי בתי דין אורתודוכסיים היא לא פחות מדרמה היסטורית. משמעותה המידית אובדן המונופול האורתודוכסי של הרבנות הראשית לישראל בנושא הגיור. אבל ההחלטה בנושא הגיור היא גם אבן דרך משמעותית בהפרטת שירותי הדת בדרך לאבדן הרלבנטיות של הרבנות הראשית לישראל.

על מה המהומה? עד כה, מי שהתגייר בישראל במסגרת בית דין אורתודוכסי שלא שייך למערכת בתי הדין הרשמית, לא זכה להכרה בגיור שלו. כדי שהגיור שלו יוכר, והוא יהיה זכאי לשבות, כלומר לאזרחות ישראלית על בסיס היותו יהודי, הוא נאלץ להיזקק לשירותי המונופול של בתי הדין לגיור שפועלים על פי מדיניותה המחמירה של הרבנות. מעתה, והודות לבג"ץ, גם מי שהתגייר בבית דין אורתודוכסי לא רשמי, יוכר על ידי המדינה כיהודי. כל קהילה אורתודוכסית שחפצה בכך, תוכל להקים בין דין לגיור ולאפשר למי שרוצה, באמת ובתמים, להצטרף לעם ישראל, לעשות זאת בדרך מסבירת פנים, שאינה מוותרת על הסטנדרט ההלכתי האורתודוכסי. והאלטרנטיבות האורתודוכסיות לגיור, כבר רבות ומתפקדות.

החלטת בית המשפט תשפיע על אלו המבקשים, באמת ובתמים, להצטרף לעם ישראל אך לא זכו לכך בשל מסלול הייסורים שיצר מערך הגיור הממלכתי, שהוא לרבים, בלתי עביר. אבל היא תשפיע על מערך יחסי הדת והמדינה בישראל כולו. בשנים האחרונות ישנה מגמה של הפרטת שירותי הדת בישראל. אזרחים וארגונים מאסו במונופול של הרבנות הראשית לישראל על שירותי הדת. בתחומי הכשרות, הנישואין והגירושין, הגיור ועוד, ישראלים שאכפת להם מיהדותם, ומבקשים לעצבה במנותק מהממסד הדתי, פשוט עוקפים את שירותי הדת הממוסדים ומקימים להם אלטרנטיבות.

החלטת בג"ץ להכיר בגיורים אורתודוכסיים לא רשמיים, נותנת דחיפה משמעותית למגמה זו. היא שומטת מידי הרבנות הראשית את מוקדי הכוח שלה, ומבזרת אותם בידי האזרחים. ניתן לצפות למשל, כי מתגיירים אלו, בבואם להינשא כדת משה וישראל, יזדקקו שוב לשירותי דת לא ממסדיים שכן הממסד הרבני לא מכיר בהם כיהודים. ובסופו של דבר גם סכר זה של נישואין אורתודוכסיים מחוץ לרבנות, ייפרץ.

הרב הראשי לישראל, יצחק יוסף פרסם ביקורת חריפה על פסיקת בג"ץ וקבע שהיא "שערוריה". אבל אם הרבנים הראשיים שואלים את עצמם, איך הגיע המצב עד כה, הם מוזמנים פשוט לקרא את הכרעת הדין. הפרשיות הנדונות בו מתנהלות בפני הרשויות שנים ארוכות. מערכת בתי הדין והרבנות הראשית יכלו מזמן לפתור את הסוגיות מחוץ לכותלי בית המשפט, והבג"ץ אף כמעט התחנן בפניהם שכך יעשו. אבל נראה שהנוקשות וגבהות הלב של מי שבטוח שכל העולם בכף ידו, מנעו מהמערכת לוותר על קוצו של יוד. בדרך המאפיינת את הממסד הדתי בשנים האחרונות הם העדיפו כי ייקוב הדין את ההר. אבל נראה שבסוף ההר התמוטט על ראשיהם.

פסיקת בג"ץ בנושא הגיור, ומגמת ההפרטה של שירותי הדת מעלים שוב את שאלת הצורך ברבנות הראשית לישראל. פעם, הרבנות הראשית הייתה הכתובת לכל ענין יהודי. היום, בעיקר מערכת בירוקרטית המבצרת כוח כלכלי ופוליטי של קבוצה קטנה של עסקנים. ומשכך, האם יש צורך בה? האם יש הצדקה לקיומה? גם אם כן, לא בזו הדרך. דרושה לה לרבנות הראשית ולמערכת בתי הדין ושירותי הדת רפורמה דרמטית שתיצור מחדש את ההצדקה לקיומה.

המאמר פורסם ב"הארץ".