ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

דת-ומדינה-תשע"ח – לחשב מסלול מחדש

השנה שחלפה חידדה עוד יותר את המחלוקות הקורעות את הציבור הישראלי בסוגיות דת ומדינה. בכל הסוגיות המרכזיות, התחוללו אירועים דרמטיים, חלקם כאלו שאיימו, ועדיין מאיימים לפרק את הקואליציה, וכולם מאיימים על שלמות העם בישראל והעם היהודי כולו. בימים בהם 'על המדינות יאמר' ועם כניסתה של שנת ה-70 למדינה, האם נדונה החברה והמדינה ללכת באותו נתיב למשברים חוזרים ונשנים, או שאולי הגיעה העת לחשב מסלול מחדש?

המחלוקות באשר לטיב היחסים בין הדת והמדינה, או במילים אחרות, באשר לאופיה היהודי של המדינה התחילו עוד טרם קום המדינה, ולמרבה הצער מלוות אותנו עד היום. שאלות כמו כיצד תראה השבת במרחב הציבורי, איזה גיור יוכר בישראל באופן מלא, כיצד יראה שוק הכשרות, מה יהיה היחס ללימוד התורה של בני הישיבות, איזה אופי יהיה לשירותי הדת, מהדהדות כולן בחלל הציבורי כל הזמן. אבל בשנה הזו, דומה שכמעט כל הסוגיות הללו התפוצצו לכדי מחלוקות חריפות ברעש גדול.

מבין עימותים רבים, ראויות לציון כמה אבני דרך משמעותיות השנה: שמירת השבת במרחב הציבורי משתנה לנגד עיננו, לאחר שעיריית תל-אביב שנתה את חוק העזר העירוני שלה באופן שמתיר מסחר מוגבל בשבת, גם בלב העיר. בכך נפתח פתח לרשויות נוספות ללכת בדרך הזו, ולשנות, באמצעות חקיקה מקומית, את המצב הקיים בנושא המסחר בשבת. הממשלה החליטה לחוקק חוק שייתן לרבנות הראשית את המונופול בנושא הגיור ובאמצעותו להפוך את החלטת בג"ץ. הממשלה החליטה להקפיא את מתווה הפשרה בכותל שהושג לאחר מאמץ רב שנים של משא ומתן עם הזרמים הלא אורתודוכסיים. בג"ץ ביטל את חוק הגיוס הנוכחי, ולמעשה קבע שוב כי החרדים צריכים להתגייס באופן שוויוני. ואחרון, בג"ץ ניתץ את מונופול הכשרות של הרבנות הראשית לישראל, ואפשר, הלכה למעשה, לארגוני כשרות אלטרנטיביים לפעול.

תאמרו, ודאי, הציבור החילוני הרדיקלי, בגיבוי בג"ץ מוחקים את סממניה היהודים של המדינה, וראוי להאבק בכך בכל הכוח. אך למעשה, אין הדבר כך. השינויים בתחום היחסים בין דת ומדינה ובעיקר פסיקות בג"ץ, הן תולדת חדלונה של המנהיגות הפוליטית. בג"ץ אכן פוסק בנושאי דת ומדינה, ובכך משפיע על עיצוב אופיה היהודי, אבל, והדברים מודגשים היטב בפסקי הדין הללו, הוא עושה זאת כמי שכפאו שד, בדלית ברירה, ולאחר שפוליטיקאים גוררים רגליים במשך שנים בסוגיות השונות ונמנעים להכריע.

וכך, מה שמעצב את יחסי דת ומדינה בכלל ובשנה זו בפרט, הוא העדר מנהיגות, בעיקר מהצד הדתי. רוב השינויים שאנו עדים להם הם פועל יוצא של 'השטח'. הם נובעים מחוסר יכולתם של מנהיגים-רבנים ופוליטיקאים, דתיים וחרדים, לעצב מחדש את יחסי דת ומדינה, תוך הבנה כי הגישה המקסימליסטית לא עובדת. הגישה לפיה ניתן לעצב את אופיה היהודי של המדינה באופן אידיאלי באמצעות כפיה וכוח פוליטי, בלי לוותר על קוצו של יוד, ובלי להתחשב בקבוצות השונות המרכיבות את החברה בישראל מובילה לשחיקה מתמדת באופיה היהודי של המדינה.

מה עושים? עם בא שנת השבעים למדינה, הגיעה העת לחשב מסלול מחדש. זאת בשני מובנים, ראשית, צריך להסתכל במציאות נכוחה ולהעריך מחדש את הערך העקרוני שיש במעורבות של הדת בנושאים דתיים שונים. מבין הסוגיות העומדות על הפרק, יש כבדות משקל ובעלות משמעות לעתידו של עם ישראל, ויש שוליות וסמליות יותר, כמו הקצאת רחבת תפילה לזרמים הלא אורתודוכסיים בפאתי מתחם הכותל. שנית, על פוליטיקאים דתיים ובעיקר רבנים, לקחת אחריות לאומית במלא מובנה. משמע, לא רק נכונות לדבר על חשיבותה של מדינה יהודית במופעה המלא והאידיאלי, ולעצום עיניים מול המציאות. אלא להיות נכונים לפסוק באומץ תוך נכונות להתפשר גם פשרות כואבות, מתוך הבנה כי עיצובה של מדינה יהודית אמתית במתכונתה הנוכחית, מצריכה גם רוח גדולה של הבנה והכלה, מתוך אמת יהודית והלכתית.

נושאים אלו הם בנפשנו. על כף מונחים לא פחות מאחדות החברה בישראל, ואחדותו של העם היהודי כולו. העת הגיעה שרבנים ומנהיגים יובילו את השינויים הללו, בהסדרי דת ומדינה, לא מתוך היגררות אחר המציאות אלא מתוך רוח גדולה.

פורסם לראשונה ב"שבתון"