ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

האם הטרור ינצח?

מדינת ישראל עומדת יפה באתגר שמציבה לה אינתיפדת הסכינים. הרחובות שוקקים חיים בדינאמיות ובקצביות המסחררים המאפיינים אותנו. שום דבר גדול לא השתנה בחיים הלאומיים. ישראל ידועת-סבל, אך היא חזקה, נחושה ואוהבת חיים כתמיד. אין לזלזל בהנפת הסכינים ויש להדביר את התופעה אך היא לא מהווה איום בעל חשיבות ברמה הלאומית. על פניו, הטרור מובס על ידי הנורמליות הישראלית.

ואולם, הירי הבלתי-מורשה של חייל במחבל מנוטרל, אך חי, חשף את פריכותה של הנורמליות שלנו.  באופן פרדוקסאלי, לא הסכין של המחבלים היא שמזעזעת את חיינו, אלא דווקא פעולת החייל והצונאמי של תגובות רגשיות שבא בעקבותיה. קריאה קרובה של האירועים מלמדת על אפשרות קשה, שהולכת ומסתמנת: נוצר פער גדול בין עמדת מפקדיו של הצבא בנושא טוהר הנשק לבין עמדות רווחות בציבור הישראלי, שעליו צה"ל מגן.

במלחמת העצמאות כתב נתן אלתרמן שיר ובו ביקר פשע מלחמה שביצעו חיילי צה"ל. דוד בן גוריון, הורה להפיץ את השיר ב – 100,000 עותקים לכל חיילי צה"ל בעיצומה של מלחמת הישרדות, שבמהלכה נהרג אחד מכל מאה יהודים בישראל הצעירה. במכתב תודה למשורר קבע ראש הממשלה: "היית לפה – פה טהור ונאמן – למצפון האנושי; אם מצפון זה לא יפעל ויפעם בלבנו בימים כאלה – לא נהיה ראויים לגדולות ולנצורות שניתנו לנו עד כה…". הרמטכ"ל הנוכחי הלך בעקבות ראש הממשלה הראשון כאשר הפיץ לחיילים אגרת שכותרתה: "מגינים על הבית – שומרים על טוהר הנשק". אין זו עמדה חריגה: פקודות הצבא מאז ומתמיד תאמו את המשפט הבינלאומי ואת המוסר המקובל בעולם המערבי, לפיהם אין להרוג כשאין איום.

ואולם, רוב הציבור מחזיק בעמדה אחרת: הצבא ושר הביטחון יעלון גינו נחרצות את הירי והתביעה הצבאית עצרה את החייל היורה וכבלה את ידיו באזיקים. מנגד, סקר של ערוץ 2 גילה ש-42% מגדירים את פעולת החייל כ"אחראית", עוד 24% טוענים שזו "תגובה טבעית ללחץ" ו – 57% סוברים שאין כל צורך להעמיד אותו לדין. ולאחרונה, 66% סוברים שזו מצווה להרוג מחבל עם סכין.

חילוקי הדעות בין הציבור והצבא עלולים להיות מתורגמים למשבר אמון ישראלי במפקדים. הפוליטיקה הישראלית, קצרת-רוח וקיצונית, מלבה את המחלוקת, במקום שתרגיע אותה. בכך היא מכרסמת ביכולת ההנהגה הצבאית לגרום לכך שחיילים יימנעו מלהפעיל כוח בהתאם להשקפותיהם האישיות וינהגו לפי פקודות הצבא. תמיכה של אישי ציבור בפעולת החייל, תוך התקפה פומבית על הנחיות הפיקוד העליון של הצבא, היא מעשה אנטי-לאומי ממדרגה ראשונה.

האיום הסכינאי האמיתי איננו בשיבוש אורח החיים היומיומי שלנו – הישראלים חסינים מפני כך, אלא סכנתו בשיבוש המצפן המוסרי שלנו. נדרשת מנהיגות אחראית שלא תיכנע לרוח הרעה אלא תכניע אותה. אסור להניח למושכלות יסוד הומניסטיות, שמבדילות אותנו מאויבינו, להפוך לשק חבטות של פחדים ושל אינטרסים פוליטיים. רכיב העוצמה המרכזי שלנו הוא בנכונות שלנו להתמודד עם האיומים תוך שאנו שומרים על צלמנו האנושי והיהודי. ירי מופקר במחבל מנוטרל, הורג את המחבל, אך פוצע אותנו. למעשה, הוא משרת את מטרתו העמוקה של הטרור: ערעור החברה הישראלית. 

הבה נחזור ונתחייב לציווי המקראי: "והיה מחניך קדוש" (דברים כג, טו).

המאמר פורסם ב"ידיעות אחרונות".