ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

האם השופטים אוביקטיביים?

האם זהותו האישית של השופט רלוונטית להכרעה השיפוטית בה יבחר? יש הסוברים כי העבודה השיפוטית היא במהותה אובייקטיבית, ניטרלית, בעלת אופי סמי-מדעי. לשיטתם, השופט הוא מקצוען נטול העדפות אישיות, ולכן מומחיותו המשפטית קובעת את התוצאה השיפוטית – ולא זהותו. כשם שהפעלת כללי משחק השחמט איננה מושפעת מהרקע האישי של השחקנים, כך גם שיקול הדעת של השופט אינו מושפע מהרקע האישי שלו – אמוני, מגדרי, לאומי, עדתי או חברתי. פרשנות פורמליסטית זו של מהות התפקיד השיפוטי איננה מחזיקה מים. כך, למשל, פסק הדין באשר לשבת התל-אביבית הדגים את הקשר שבין זהות השופט לבין הכרעתו: שני השופטים הדתיים פסקו בדרך המתאימה להעדפות אופייניות לציבור הדתי, ואילו חמשת חבריהם הכריעו בכיוון ההפוך. באופן דומה, גם בערכאות קודמות שדנו בעניין זה, כמו גם בנושאים רבים אחרים, הגורם המסמן את התוצאה היה הזהות הדתית או החילונית.

בארה"ב, השופטים בערכאות גבוהות נבחרים על ידי הנשיא, ולכן ניתנים ל"סימון", בהכללה, כשופטים רפובליקניים או דמוקרטיים. מחקר גילה כי בנושאים שבמחלוקת בין הציבור הדמוקרטי והרפובליקני, ההכרעה השיפוטית תלויה בזהות שופטי ההרכב. למשל, מתלוננת בגין הפליה בעבודה על רקע מיני תקבל סעד ב-75% מהמקרים – אם שלושת השופטים דמוקרטים; אך אם שלושתם רפובליקנים – הסעד יתקבל רק ב-31% מהמקרים. ה"מי" משפיע מאד על ה"מה". בבחירות בארה"ב, ההכרעה בין המתמודדים אל גור וג'ורג' בוש, הייתה תלויה בפרשנות חוק בחירות טכני בפלורידה. בית המשפט העליון האמריקני, הטוב בפלנטה, נחלק בין חמישה שופטים לארבעה. הסתבר, שהחמישה שהחזיקו בפרשנות המטיבה עם בוש כולם רפובליקנים – ואילו הארבעה שהחזיקו בפרשנות המטיבה עם גור, כולם דמוקרטים. אם כך הוא בנושאים שנחזים להיות טכניים, קל וחומר בנושאים ערכיים, השנויים במחלוקת חברתית רחבה, דוגמת אלו הנידונים תדיר בגבעת רם שבירושלים.

חשוב להבהיר: השופטים אינם פוסקים על פי השקפת עולמם האישית, אלא כפופים למגבלות אובייקטיביות רחבות היקף המגבילות את שיקול דעתם. הם פועלים בתוך שיטה קיימת – חוק נתון, כללי פרשנות, תקדים מחייב, מערכת תרבותית ושפה פנימית – שתוחמת באופן משמעותי מאד את אפשרויות הבחירה שלהם. ואף על פי כן, גם לאחר הצבת הגבולות האובייקטיביים, הפעלת שיקול הדעת השיפוטי במקרים הקשים היא בסופו של היום הכרעה סובייקטיבית.

בדברים אלו אין כדי להצדיק פוליטיזציה של דרכי מינוי השופטים. הפוליטיזציה תדרדר את אמון הציבור בבית המשפט (כיום כ- 55%) לרמה הנמוכה של אמון שהציבור נותן בכנסת (כ – 25%). כמו כן אין לתמוך במינוי של שופטים סקטוריאליים. כיסאות ייחודיים לנציגי השבטים השונים ממלאים פונקציה סמלית חשובה, אך הם אינם מספקים מענה לאתגר הממשי של תפקוד בית משפט בחברה רב-תרבותית ומרובת זהויות. מינוי שופט סקטוריאלי מתאים לחברה הגמונית, שמייחדת כיסאות לנציגי השוליים. זוהי ישראל של פעם. כיום, החברה שלנו הטרוגנית ללא הבחנה ברורה בין מרכז ושוליים, ולכן מתקשה לקבל את הכוחנות שרמוזה ברעיון של שופט סקטוריאלי שמייצג מיעוטים.

מה שנדרש לנו הוא אנסמבל של שופטים בעלי רקע מגוון, שלצד יכולת משפטית גבוהה הם גם – ובעיקר – בעלי יכולת אמפתיה וסימפתיה כלפי זהויות שונות משלהם. שופטים שיכולים לחוות את ציפור הנפש של הזולת התרבותי ולתת לה משמעות בבואם לעצב את החיים הישראליים המשותפים. את שיקול דעתם עליהם להפעיל מתוך מחויבות ליצירת קואליציה תרבותית הרגישה לקבוצות המיעוט בישראל. לשם כך אין צורך בשופט דתי, חרדי, ערבי או מתנחל. נדרשים שופטים שלבם מכוון אל המכנה המשותף של חלקיו המרכזיים של הקולאז' הישראלי.

פוורסם לראשונה בידיעות אחרונות.