ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

האם שוק הכשרות בדרך להפרטה?

בג"ץ שבר את מונופול הכשרות. לאחר שבעים שנה של מונופול, למעשה, ולאחר מכן להלכה, של הרבנות הראשית בתחום הכשרות, תם עידן. שוק הכשרות הולך בפועל להפרטה. מעתה והלאה, כל אחד יוכל להכריז על עצמו ככשר, גם אם לא יעשה שימוש במילה זו, שבאופן מגוחך, הבעלות עליה, היא השריד שהותיר בית המשפט בידי הרבנות הראשית. הפסיקה דרמטית לשוק הכשרות, אבל לא פחות ליחסים בין דת ומדינה בכלל. זהו עוד צעד לקראת הפרדה רבה יותר בין דת ומדינה בישראל.

קצת פרספקטיבה. עד אתמול, הרבנות הראשית הייתה מונופול בשוק הכשרות בישראל. למה מונופול? כי כדי שעסק יוכל להכריז על עצמו ככשר, הוא חייב לקבל תעודת כשרות מהרבנות הראשית לישראל. גם אם בעל העסק היה רב ירא שמים, ומקפיד על כל מצוות התורה, הוא עדיין חייב לשלם את מס הכשרות לרבנות שבתחומה פעל בית העסק. לכן גם, אם סטנדרט הכשרות של הרבנות הראשית לא מספק את לקוחותיו של עסק, והם מבקשים את השגחתו של ארגון כשרות מחמיר יותר, למשל בד"ץ העדה החרדית, הרבנות עדיין בעסק, ועל המוצר, או שלט המסעדה יש שתי חותמות כשרות, זו של הרבנות וזו של הבד"ץ.

המונופול של הרבנות בשוק הכשרות הוא מונופול רע בכל מובן. רע לרבנות, רע לכשרות, רע לצרכנים ורע ליוקר המחיה. מערך הכשרות של הרבנות, שפועל בעיקרו על בסיס השגחה מקומית בפיקוח המועצה הדתית והרב המקומי, הוא מערך לקוי, ולפעמים רקוב, כפי שמצא שוב ושוב מבקר המדינה, וכפי שמראה מחקר שערכנו במכון הישראלי לדמוקרטיה, ויראה אור בקרוב. במקרים רבים הוא לא מתפקד ורמת הכשרות שהוא נותן בפועל נמוכה, ובמקרים אחרים הוא פשוט מושחת. המונופול הזה רע גם ליוקר המחיה. מחקר של משרד האוצר מצא שעלות הכשרויות העודפות, הנובעות ישירות ממונופול הרבנות הראשית, הן כ-600 מיליון שקלים בשנה.

המונופול הזה רע גם במישור הערכי. ראשית, לרבנות ולרבנים. במקום שרבנים מקומיים יעסקו בהנהגה רוחנית, רבים מהם מנהלים בפועל מערכות כשרות שהם מערכת מנהלית לכל דבר וענין. שנית, למשמעות של כשרות. בעבר, כשרות הייתה ענין של אמון, לא של תשלום לגוף ממשלתי. אם נתת אמון במי שמוכר את המזון, קנית ממנו. מונופול הרבנות הפך את הכשרות למוצר שאתה חייב לצרוך כי יש מונופול שמספק אותו.

פסיקת בג"ץ משנה את כללי המשחק באופן דרמטי. השופטים בדעת הרוב מצאו דרך להתחכם ללשון החוק ולפרשנות קודמת של בג"ץ שניתנה אך לאחרונה, וקבעו, כי אכן רק הרבנות הראשית תוכל לתת 'תעודת כשרות'. אבל כל בעל עסק יוכל להצהיר על עצמו כי הוא שומר על הלכות הכשרות תוך שהוא מצהיר שאין לו השגחה של הרבנות הראשית. במילים אחרות, לרבנות נותר מונופול על השימוש במילה 'כשר' אבל כל מילה נרדפת האומרת את אותו הדבר מותרת בשימוש על ידי כל עסק או ארגון השגחה אחר וזאת מבלי שהרבנות תהיה מעורבת בכך. עד אתמול, זו הייתה עבירה שהעונש עליה הוא עד שנת מאסר. מהיום, כך יתנהל השוק.

המשמעות של פסיקת בג"ץ באשר לשוק הכשרות היא, לפחות בשלב הראשון, כאוס לא בריא. הפסיקה צפויה להביא להפרטה בפועל של השוק, וכל אחד שיזכה באמון הצרכנים יוכל לתת הכשר גם ללא שהמשגיח של הרבנות מבקר גם הוא בעסק. אבל זו הפרטה פראית, משום שהיא לא מלווה ביצירת כלי פיקוח מתאימים שיגנו על צרכנים הרוצים לצרוך כשרות, מפני הונאות ותרמיות שכה רווחות בתחום. לכן, כל מי שהכשרות יקרה לו, ובכלל זה הרבנות הראשית צריך להתגייס ולהוביל את השוק להפרטה יעילה ומפוקחת.

יחד עם כל זה, לפסיקת בג"ץ יש משמעות החורגת בהרבה משוק הכשרות והתנהלותו. היא שומטת מידי הרבנות הראשית את אחת הסמכויות הביצועיות המרכזיות שהיו בידיה. מתוך שני מונופולים משמעותיים שיש בידי הרבנות: נישואין וכשרות, אחד נשבר. וכך הרבנות הראשית הופכת לגוף עוד פחות רלוונטי ממה שהיא היום. מהיום קשה עוד יותר לענות על השאלה מי צריך את הרבנות הראשית.  

השפעה נוספת של הפסיקה, מערכתית ומהותית עוד יותר, היא על יחסי הדת והמדינה בישראל. כשרות הייתה אחד המוקדים למעורבות של הדת בחיי היומיום, באמצעות ממסד מדינתי. במשך שנים, החיבור הזה היה נראה כמו קשר גורדי. סיום המונופול של הרבנות הראשית בתחום הכשרות, מפריד למעשה בין הדת והמדינה בתחום נוסף, ולוקח אותנו, עוד שלב, מבורך במקרה הזה, להפרדה בין דת ומדינה.

פורסם לראשונה ב"הארץ"