ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

"האמצע היהודי" בארה"ב: דלדול או שינוי?

הצגת שאלות לא נכונות עלולה להביא אותנו למסקנות שגויות בנוגע לעתידה של יהדות ארה"ב.

הדרך שבה ניגשים לשאלה יכולה לשנות את התשובות המתקבלות לה. חשוב לזכור זאת כשמנסים לקבוע האם "יהדות האמצע" (The Jewish Middle) בארה"ב מידלדלת, והאם בני ובנות הדור הצעיר[1] מחוברים פחות לזהות היהודית שלהם בהשוואה לדורות הקודמים. זהו הנרטיב הרוֹֹוֵחַ בקרב חוקרים ואנשי מקצוע בארגונים היהודיים על סמך מחקרים דמוגרפיים שנערכו בעשור האחרון, וכן על סמך החוויה האישית של מנהיגי קהילה רבים.

חשיבה זו נשענה, במידה רבה, על שלושה מדדים שבעבר נתפסו כמעידים על זהות יהודית איתנה: השתייכות לזרם דתי מסוים, חברוּת בבית כנסת או בארגון קהילתי יהודי, ונישואים לבני/בנות זוג יהודים.

האמצע היהודי

המונח "האמצע היהודי" (the Jewish Middle) מתייחס בדרך כלל לאנשים ונשים שאינם מעורבים באופן מלא בחיים היהודיים, אך הם לוקחים חלק בחיי הקהילה היהודית ותומכים בישראל. החיבור שלהם לעולם היהודי גדול יותר מזה של יהודים מתבוללים, לרוב ליברלים, וההשפעה החברתית שלהם גדולה יותר מזו של האורתודוקסים, ובייחוד של החרדים.

ניתן אפוא לראות ב"יהדות האמצע" מעין "רקמה מחברת" המקרבת זה לזה את שני הקטבים של החיים היהודיים בארה"ב. בשל כך, הידלדלות של קבוצה זו מהווה בעיה.

הבדלים בין-דוריים

בארה"ב קיימים הבדלים בין-דוריים מובהקים, המותירים את חותמם גם על הזהות היהודית והחיים היהודיים. דור המילניום (ילידי 1981–1996) מתאפיין במשיכה לאינדיבידואליזם ובהימנעות מתיוגים. בני ובנות דור זה מתעניינים פחות בארגונים ממוסדים, ונמשכים יותר לביטויי "נישה", שאינם חלק מה"מיינסטרים", הנתפסים כיותר אותנטיים. בקרב הדור הצעיר מורגשת נטייה חזקה יותר להחזיק בעמדות פוליטיות פרוגרסיביות, תוך חיבור מחדש למסורת ולטקסטים יהודיים.

בני ובנות הדור הזה גם אינם רואים בעיה כלשהי בזהות המכילה מספר מרכיבים חופפים, שהיהדות היא אחד מהם. מבחינתם, זהות היא משהו שאותו בונים יותר מאשר משהו שאותו יורשים, ונישואי תערובת נתפסים פחות ופחות כנטישת החיים היהודיים. הם גם מתחתנים בגיל מבוגר יותר ומקימים משפחות קטנות יותר, אם בכלל.

בדיקה חוזרת של הטענות על הידלדלות

ייתכן מאוד שהמשתנים ששימשו באופן מסורתי לבדיקת חוסנה של הקהילה היהודית רלוונטיים פחות אצל דור המילניום.

במחקר של המכון למדיניות העם היהודי, האמור להתפרסם השנה, בכוונתנו לנסות ולהשיב על השערה זו על ידי קריאה מחודשת של סקרים על הקהילה היהודית באמריקה. סדרת מחקרים בניצוחו של פרופ' לן זקס (Saxe) מאוניברסיטת ברנדייס בדקה מספר קהילות יהודיות גדולות, בהן בוסטון, וושינגטון הבירה, פיטסבורג, דנבר ועוד.

קריאה מסוימת של המחקרים הללו אמנם מאששת את תפיסות ה"אמצע המידלדל" וה"הידרדרות מדור לדור". אולם בקריאת אותם מחקרים מזווית ראייה שונה ניתן לראות לא רק יציבות מסוימת העוברת מדור אחד לבא אחריו, אלא גם אפשרות להיווצרותו של "אמצע חדש".

האם ייתכן שרבים מבני/בנות דור המילניום מעדיפים להיות "פשוט יהודים" – דהיינו, שאי-השתייכות לזרם מסוים דווקא עונה על הצורך שלהם להימנע מתיוגים? או שאולי בתי כנסת רבים הם מוכווני משפחות, ולפיכך מושכים פחות את מי שאין להם ילדים? או שאותם אנשים ונשים עצמם כן מצטרפים לבתי הכנסת אחרי שהם מקימים משפחות? או שיש מי שמעדיפים פעילויות יהודיות שאינן מחייבות להירשם כחברים, ושחֲבֵרוּת בקהילה דתית איננה נורמה חברתית כפי שהייתה בעבר? או שנישואי תערובת כבר אינם סימן ל"רגל אחת בחוץ" כמו פעם?

לגבי הנקודה האחרונה, לדוגמה, סקר פּיוּ (Pew) של "יהודים אמריקנים ב-2020" מראה שצעירים וצעירות שיש להם הורה יהודי אחד הם בעלי סיכוי גבוה בהרבה להזדהות כיהודים בבגרותם בהשוואה לאנשים מבוגרים יותר עם הורה יהודי אחד.

החשיבה החדשה של בני דור המילניום על היהדות שלהם

אם השתייכות לזרם מסוים, חברות בבית כנסת ונישואים לבני/בנות זוג יהודים רלוונטיים פחות לדור המילניום, כיצד ניתן להעריך כראוי את הזהות היהודית שלהם?

חלופה אחת שמציעים פרופ' זקס וצוותו מגדירה שלוש רמות של מעורבות (engagement), קרי של חיבור להוויה היהודית, המתבססות על התנהגות, ואינן תלויות בהשתייכות לזרם דתי מסוים או בחברוּת בבית כנסת זה או אחר.

בקצה האחד נמצאת הקבוצה המוגדרת כבעלת "מעורבות מינימלית", ובקצה השני – הקבוצה של "מעורבות מלאה". ה"אמצע" מתפצל לשלוש קבוצות המתאפיינות כדלקמן: אלו שיהדותם מתבטאת בקרב המשפחה או בבית, אלו שיהדותם היא תרבותית, ואלו שמבטאים את יהדותם באמצעות השתייכות קהילתית.

הנה דוגמה אחת: מחקר שביצעו פרופ' זקס וצוותו ב-2015 בקרב הקהילה היהודית בבוסטון מראה ירידה במספר האנשים המזהים עצמם עם היהדות הרפורמית ובמיוחד עם הקונסרבטיבית, ועלייה במספר היהודים הבלתי-משוייכים. ב-2015 אמרו 45% מיהודי בוסטון כי אינם משתייכים רשמית לזרם כלשהו, לעומת 17% ב-2005.

ואולם, אם נתבונן ביהדות בוסטון מבעד לעדשת הקטגוריות החדשות של זקס, לא נראה בקרב קבוצות הגיל השונות הבדלים רבים בין מעורבות מלאה למעורבות מינימלית.

היכן ניתן לראות הבדלים? בשלוש הקבוצות האמצעיות –המבוגרים נוטים יותר להשתייך לארגונים יהודיים, ואילו הצעירים נוטים פחות להשתייכות רשמית ויותר ל"הזדהות תרבותית" עם יהדותם.

עוד סימן לכך שהתגיות המסורתיות איבדו רלוונטיוּת מתקבל כשמנסים להתאים בין הזרמים השונים לקטגוריות החדשות. אף על פי שהצביון האורתודוקסי שולט בקבוצת המעורבות המלאה, והרפורמי והקונסרבטיבי בקבוצות האמצע – קרוב ל-80% מבעלי המעורבות המלאה אינם אורתודוקסים, אלא דווקא קונסרבטיבים (בסביבות 40%), רפורמים (25%) ואף בלתי-משוייכים (15%). למעלה משני שלישים מיהודי בוסטון נכנסו לאחת משלוש הקטגוריות האמצעיות, ורק 17% לקבוצת המעורבות המינימלית.

וכמובן, אף כי רוב היהודים בקבוצת המעורבות המינימלית הם בלתי-משוייכים, גם חלקים משמעותיים מן הקבוצות האחרות הם בלתי-משוייכים, כולל רוב היהודים ה"תרבותיים" וה"משפחתיים".

סדרת מחקרים נפרדת בנושא הקהילה היהודית, שביצע פרופ' איירה שסקין (Sheskin) מאוניברסיטת מיאמי בעזרת שיטת מחקר שונה, תומכת גם היא בהשערה זו.

עם זאת, מן הראוי לציין שהפרמטרים המסורתיים אינם נטולי משמעות. הנתונים מראים בבירור כי מי שעדיין מזוהים עם זרם מסוים, חברים בבית כנסת או נשואים לבן/בת זוג יהודים, נוטים יותר מאחרים להיות מחוברים להווייה היהודית שלהם. עוד יש לציין כי לא כל קהילה יהודית זהה לקהילות אחרות, וכי יתכן שישנם הבדלים מהותיים באופיין של קהילות יהודיות שונות.

יחד עם זאת, חשוב להתייחס לעובדה ששיעור גבוה מבין אלה שאינם עונים בחיוב לשאלות אלה בשאלונים מפגינים גם הם מידה רבה של מעורבות כיהודים.

מנהיגי יהדות ארה"ב – ראשי קהילות, אקדמאים ותורמים – צריכים להתחיל לשים לב למגמה הזאת ולשאול שאלות אחרות, או לפחות להציג יותר שאלות.

יכול להיות ש"יהדות האמצע" איננה מידלדלת, אלא משנה את פניה, והמוסדות של הדורות הקודמים רלוונטיים פחות לדורות הצעירים. פירוש הדבר הוא, אולי, שעל מנת לחבר את ה"אמצע החדש", על הקהילה היהודית להתכונן לעתיד שבו המעורבות התרבותית תיתן את הטון יותר מן ההשתייכות המוסדית.

בעזרת הבנה של האתגרים העומדים בפנינו, נוכל לגבש אסטרטגיות הולמות יותר לחיזוק הקהילה היהודית האמריקנית ולהסתגלותה למגמות הצפויות.

[1] ההתייחסות לכל אורך המאמר היא לנשים ולגברים כאחד, גם כשאין הדבר מצוין במפורש.