ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

הבשורה על-פי שקד

שרת המשפטים שבעת רצון מההרכב החדש של בית המשפט העליון. עם מינוי שני הפרופסורים – שטיין וגרוסקופף – למשרה הנכבדה, המצטרפים לארבעה מינויים קודמים בקדנציה זו, מלכת השמרנות הכריזה כי "המהלך לשינוי פני העליון הסתיים". זוהי בשורה חשובה לא רק לתומכי השקפת העולם השמרנית, אלא גם לכל מי שמעוניין בשיפור מערכת היחסים הרעועה שבין "המשפט" לבין חלק חשוב בחברה הישראלית.

מזה דור מרחפת מעל בית המשפט העליון עננה כבדה: קרוב למחצית האזרחים אינם נותנים בו אמון. התנגדותם לפועלו, שהיא עזה וייצרית, מונעת בעיקר מפוליטיקת הזהויות המאפיינת את מלחמת התרבות שאנו חווים. רבים בימין הלאומי ובמגזרים הדתי והחרדי הפכו את בית המשפט העליון, ובראשו הסמל הבוהק "אהרן ברק", לבובת וודו של החברה הישראלית. הם תוקעים בה את סיכות האשמה בגין כל מה שאיננו נראה להם ראוי וצודק.

מקור השלילה של המוסד הן בהתנגדות לתוכן פסיקתו והן בהתנגדות לדרך פעולתו. באשר לתכנים – ה"עליונים" נתפסים כמי שמקדמים ערכים ליבראליים שהישראלים השמרנים אינם מזדהים עמם ורואים בהם סכנה לאופי הלאומי והדתי של המדינה. העליון מסומן כ"צד" במאבקים הרעיוניים המפלגים אותנו, דוגמת היחס לשטחים, ענייני דת ומדינה והאופי היהודי של המרחב הציבורי בישראל.

באשר לדרך הפעולה, בית המשפט מתואר כאימפריאליסט נגוע בהיבריס, ביחסיו עם שאר הרשויות, עד כדי האשמתו בעריצות. הוא לקח לעצמו את זכות הביקורת השיפוטית שמאפשרת ביטול חוקים, קבע ש"הכול שפיט", הוביל "מהפיכה חוקתית", הרחיב את זכות העמידה לעותרים ציבוריים ועושה שימוש בפרשנות תכליתית של חוקים ובמונחים עמומים – כמו "סבירות" ו"מידתיות" – שמרחיבים מאד את יכולתו של השופט לפסוק על פי השקפותיו שלו.

ההתקפה על העליון, שהתחילה בקצוות החברה, חדרה אל מרכז השיחה הישראלית. בשנים האחרונות היא הפכה בון-טון בחוגים רחבים וקובעים – בכנסת, בממשלה, באקדמיה ובתקשורת. הבית היפה שבראש גבעת רם הפך להיות מטרה לספורט לאומי של זריקת אבנים.

כיוון שכך, מתעורר חשש כבד שההתקפה הרטורית והתודעתית תתורגם למעשה של ממש, שיקצוץ את מחלפות העליון: מעמדו של בית המשפט וסמכויותיו אינם משוריינים בחקיקה הישראלית. רוב רגיל בכנסת יכול לשנות את נורמות היסוד ולממש שורה ארוכה של רעיונות עוועים שכבר הועלו, דוגמת הקמת בית משפט פוליטי לחוקה, קיצוץ זכות העמידה, ביטול (חלקי או מלא) של הביקורת השיפוטית, פוליטיזציה של ועדת המינויים לשופטים, עריכת שימועים אידאולוגיים למי שרוצים להתמנות כשופטים, ועוד. הפרה הקדושה לשעבר מובלת זה מכבר אל כיכר העיר והשוחט – בכנסת, בממשלה ובמשרד המשפטים עצמו – מצחצח את החרב.

על רקע זה יש לברך על שורת המינויים של השרה שקד. היא מצליחה להביא למימוש המשימה של המחנה השמרני מבלי ליזום שינויי חקיקה הרסניים שיפרו את האיזונים בין הרשויות ומבלי לבצע מהפכות פופוליסטיות, שנזקן עלול להיות עצום. סביר להניח שיתרחש שינוי בדרך פעולת העליון בעשורים הקרובים, לטוב או למוטב, אך המהלך שהוביל לכך נעשה בהסכמה ובלי נזקים לתשתיות הדמוקרטיות שלנו.

עתה, כששרת המשפטים מימשה את ייעודה בעיצוב בית המשפט העליון, ניתן לצפות שהמחנה הפוליטי והתרבותי שלה יתייצב מאחורי המוסד החשוב. נגמר העידן של קריאות פופוליסטיות, בלתי אחראיות, בדבר "בית המשפט של מרצ". בית המשפט הוא של "הבית היהודי" הרבה מעבר לכוחה של מפלגה זו באוכלוסייה, ולכן ההתייצבות לצד פסיקותיו העתידיות, בלי קשר לתוכנן המהותי, אמורה להיות איתנה גם בעיני מי שהתרגלו לקום נגדו.

עם שינוי פניו של העליון ברוח השמרנית, אבדה הלגיטימציה לטעון לדה-לגיטימציה של העליון. זוהי בשורה נהדרת לשלטון החוק.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.