ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

הדרת נשים והריבונות

הדרת נשים היא פרקטיקה שכיחה בכל מקום: מהאקדמיה הליבראלית ועד לשוק העבודה הקפיטליסטי. ואולם, המדירים ה"רגילים" אינם גאים במעשיהם ומשתדלים להכחיש אותם. מנגד, הדרת נשים על רקע דתי גורסת הדרה לכתחילה. כביכול, נשים הן מכשול, דבר עבירה, ולכן יש לצמצם נוכחותן ברשות הרבים. טיעוני כזב אלו הפכו להיות תוקפניים במיוחד באחרונה. מדוע?

יש המצביעים על הגידול בהיקף האוכלוסייה החרדית. המספרים יוצרים מאסה, שמחזקת את הביטחון העצמי של הקבוצה, ומאפשרת לה להפעיל מנופי כוח חדשים. אלימות המדירה נשים היתה שם תמיד, אלא שעכשיו היא מעיזה פניה. אחרים מדברים על התרופפות ההירארכיה המנהיגותית של הקבוצה החרדית המאפשרת לקבוצות קיצוניות "להרים ראש" ולהכתיב עמדות-קצה לרוב החרדי. החרדים עצמם מסבירים כי מדובר בתגובה לשינוי טעמים ומנהגים בחברה הכללית, שהופכת להיות מתירנית בצורה שכופה על החרדים הכרח לנקוט במדיניות של התגוננות תקיפה.

ברצוני להציע הסבר נוסף שתקף גם ביחס להדרת הנשים המחריפה בתוככי המחנה הדתי-לאומי. אכן, קיים הבדל עקרוני בין שתי הקבוצות: ההדרה שנוקטים חלק מהחרדים חריפה יותר בתכניה, אך שאיפותיה מוגבלות למרחב הציבורי שבו יש לציבור החרדי רוב ברור. הם שומרים, מבחינתם, על הבית שלהם. מנגד, ההדרה שנוקטים חלק מהדתיים-לאומיים רכה יותר בתכניה, אך שאיפותיה מקיפות יותר, באשר הכוונה היא להחיל את הנורמות המדירות על המרחב הציבורי כולו (דוגמת הצבא).

המאבק הנוכחי על הדרת הנשים – גם כשהוא מתנהל במישור הפרטי והקהילתי – שואב את עוצמתו משאלת הריבונות. החרדים בחוץ לארץ אינם מבקשים לסלק נשים מהמרחב הציבורי, הכללי או המגזרי, משום שאין להם שאיפות לגבי מרחבים אלו. חרדי אנגלי איננו רואה בלונדון מקור זהות, אלא שטח מחייה, שבו הוא מתנועע כאזרח-אורח. גם ברוקלין היהודית, היא גלות; מקום נוח ומחבק – אבל לא "שלנו". מנגד, בארץ ישראל (המונח המקובל אצל החרדים), יש לחרדים ציפייה לאדנות ולשליטה על השטח שבו הם מתגוררים.

באופן פרדוקסאלי, דווקא קיצוני החרדים, שרואים במדינה היהודית מרידה אסורה בקב"ה, "עלייה בחומות", שואבים מעצם קיומה המעשי אנרגיות דתיות וכוח פעולה שהם מבקשים להחיל במרחב. בארץ ישראל השולטים הם יהודים – אמנם חוטאים, אבל אחים -ולכן גדלה האמביציה החרדית לממש את ערכיהם בדרך שאיננה מקובלת בגלות. ואולם, מאחר שקיצוני החרדים אינם רואים במדינה ערך, והם חפצים בהתבדלות, תביעותיהם מתמקדות בעיקר במרחב המגזרי.

מנגד, הציבור הדתי-לאומי, דוגל בהשתלבות בחברה הכללית ושואף להנהיג את המדינה. הילדים של מי שהיו פעם שרי הדואר והסעד, מתבססים ככוח מרכזי בכל מערכות המדינה והחברה –  צבא, תקשורת, משפט, תרבות ופוליטיקה. בתוך מחנה זה בולטת הקבוצה החרד"לית, המבקשת להחדיר למערכות השונות את השקפותיה הייחודיות.

מבחינתם, מטרת ההשתלבות היא שינוי החברה הישראלית ותיקון חברתי כולל. היחס לנשים, בצבא ובמקומות אחרים, איננו רק שאלה פרשנית של סעיף ב"שולחן הערוך", אלא הוא ביטוי לרצון עמוק לעצב מחדש את פניה של מדינת ישראל. הקול – קולו של "שיח הצניעות"; והידיים – ידיה של המהפכה האמונית.

ההיבט הציבורי-ריבוני של המאבק על הדרת נשים מבהיר כי מדובר במחלוקת שאיננה נוגעת "רק" לשוויון, כבוד האדם וזכויות נשים. הדרת הנשים משקפת מאבק שליטה במרחב: המגזרי והכלל-ישראלי.

המאמר פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות" בתאריך 10.1.12