ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

הליבה של לימודי הליבה

החוויה הבית ספרית, במיטבה, היא בית יוצר לזהות. דברים אלו נכונים במיוחד בשיעורי אזרחות. שם מקבלים התלמידים הזמנה מפורשת לטבול את הידיים, עד מעל למרפק, בחומרי היסוד של הזהות האזרחית, הלאומית והקהילתית, וללוש מהם את עצמם. להליך החינוכי בשיעורי אזרחות השפעה על עיצוב פני הדור הבא ולכן יש להבטיח כי תתקיים שקיפות מלאה ויתנהל דיון ציבורי בדרכי הוראת המקצוע. לא לחינם עוסקים בכך רבים – מכוני מחקר, ועדת החינוך של הכנסת וכלי התקשורת.

כיצד יש ללמד אזרחות במדינת ישראל? יש המטיפים לעמדה ניטראלית, המתעלמת מאזורי מחלוקת רגישים, ממוקשים. זו טעות: הסתרת הקשיים לא תועיל כשהתלמיד ייתקל בהם בחייו שמחוץ לכתה. זו גם תמימות: מחנך שטוען למקצועיות אובייקטיבית שאיננה "נגועה" בהעדפות ערכיות, משלה את עצמו ואת סביבתו. כל מעשה חינוכי מבטא, בהכרח, סדר יום ערכי, והשקפות עולם מסוימות.

אפשרות אחרת, הפוכה, היא לעסוק בקונפליקטים שמזמן המקצוע מתוך עמדת הכרעה, שבוחרת עבור התלמיד את תמונת העולם לה ייחשף. או אז, השיעורים באום אל פחם, בעופרה ובתל-אביב, ישאו אותה כותרת מארגנת – "אזרחות", אך התכנים הנלמדים יהיו שונים לחלוטין. אפשרות זו היא מתכון לאסון: הלימודים ישמשו מכשיר חברתי צנטריפוגלי. הם יבצרו את הזהות הקהילתית המתבדלת וישללו את הזולת. כל מגזר יעדור את ערוגתו שלו, לשמחת (חלק מ)ההורים, ולמגינת ליבם של המעוניינים במכנה משותף ישראלי.

האפשרות השלישית, העדיפה בעיני, מבקשת לבסס תהליך חינוכי רב שלבי: בראשונה, ייחשפו התלמידים לתמונת המציאות המורכבת, יכירו את הסוגיות שבמחלוקת, יהרהרו בחזונות המתחרים, יכילו אותם ויגבשו עמדה מושכלת. תלמיד ערבי יכיר את ההצדקות לקיומה של מדינת לאום יהודית ותלמיד יהודי יכיר את השאיפה של חלק מהערבים למדינת כל אזרחיה. התעלמות מהמורכבות תניב אזרח בעל הבנה לקויה של המציאות ועמוס דעות קדומות. בשלב השני, על תוכנית הלימודים לנקוט עמדה המבטאת את תפיסות היסוד המקובלות בתרבות, במשטר ובחוק הישראלי. כך, למשל, הכרות מעמיקה עם מגילת העצמאות, חוקי היסוד ופסיקת בית המשפט, תבהיר לתלמיד את ההגדרה המחייבת של המדינה – יהודית ודמוקרטית. ולבסוף, המורים רשאים להציג את ההעדפה הנראית להם: ההורים בוחרים בית ספר ספציפי, בין היתר, בגלל הקו החינוכי-זהותי שלו, ואסור לטשטש זאת. ואולם חשוב כי התפיסות המקובלות וההעדפות הייחודיות תוצגנה על בסיס מידע שלם, שמנתח בהגינות וברגישות את התמונה הזהותית הכוללת.

ומה"איך" אל ה"מה": על לימודי האזרחות לעסוק, במקביל, בשלושה היבטים: ראשית, ההיבט האוניברסאלי-הומניסטי. במרכזו עומד האדם הזכאי לזכויות אדם וליחס שוויוני. זוהי שכבת התשתית לכל שיעור אזרחות ראוי לשמו. שנית, ההיבט הייחודי-ישראלי. במרכזו עומדת מדינת ישראל. הלימוד ידגיש את אופייה היהודי, את אופייה הדמוקרטי, את המחלוקות בדבר משמעותם של שני המאפיינים ואת המתחים שביניהם. שלישית, ההיבט הייחודי-מגזרי. ישראל היא פסיפס של קהילות, שמתייחדות זו מזו בלאום, דת, תרבות או עדה. בשיעור אזרחות יש להכיר את האחר, על חלומותיו וסיוטיו. הערבים יכירו את הנרטיב הציוני והיהודים את הנרטיב של הנכבה. על החינוך לאזרחות לפתח סובלנות ואף סולידאריות כלפי האחר, למרות המחלוקת. שלושת ההיבטים מתחרים זה בזה, אך גם משלימים ומזינים זה את זה. בחירת המינון הנכון ביניהם היא אתגר חינוכי עצום.

מקצוע האזרחות איננו "מוצר מותרות ליבראלי שמאלני" ואיננו "מכשיר לאינדוקטרינציה ציונית ימנית". זו הזירה שבה אמור להתנהל שיח הזהות מתוך פתיחות, אחריות וביקורת. שם חובש הדור הבא את המשקפיים שדרכם הוא אמור להבין את המרחב הציבורי הישראלי ולהשפיע עליו. זו הליבה של לימודי הליבה. 


פרופ' ידידיה שטרן הוא סגן נשיא המכון הישראלי לדמוקרטיה, פרופ' למשפטים באוניברסיטת בר-אילן ויו"ר וועדת המקצוע ללימודי אזרחות במשרד החינוך.

*המאמר פורסם בעיתון 'הארץ' בתאריך 8.9.2010