מאמרי דעה

הנפת דגל לבן

למרבה הפלא, חוק הגיוס שהממשלה מבקשת להעביר בכנסת מחליק בגרון הציבורי בלי השתנקות, אף לא כחכוח. בעבר, בעקבות חוקי גיוס, ממשלות נפלו, מפלגות קמו ופורקו, מאות אלפים הפגינו, בג"ץ הפעיל את נשק יום הדין – פסילה של חוקי הכנסת – יותר מאשר בכל נושא אחר. ואילו עכשיו, שקט מפתיע מקיר לקיר.

החרדים שותקים למרות שמובילי החוק הם ליברמן ולפיד – הנתפסים כעוינים להם, ולמרות שהחוק המוצע קובע יעדי גיוס שנתיים המגובים בסנקציות כלכליות במקרה של אי עמידה ביעדים. במקביל, גם מחנה ה"שוויון בנטל" שותק, למרות שהחוק מנמיך דרמטית את גיל הפטור – בשלוש שנים! – כך שתלמידי הישיבות יוכלו לצאת לחיים האזרחיים בגיל 21, הגיל שבו משתחררים שאר הצעירים הישראליים בבקו"ם.

לכאורה, השקט הציבורי הוא ביטוי חיובי של פשרה: החרדים מבינים את מגבלות הכוח ומוכנים לקבל על עצמם את עול היעדים והסנקציות ובלבד שיישמר העיקרון שאין מחייבים גיוס של חרדים בניגוד לרצונם. הנה, הם אומרים, אפילו ליברמן ולפיד מקבלים את העיקרון של "תורתו – אומנותו". ומנגד, תומכי השוויון בנטל התייאשו מהשגת היעד והחליטו להסתפק בכך שהחרדים יצטרפו לשוק העבודה בגיל צעיר. מבחינתם, הורדת גיל הפטור היא מהלך חכם – הסרת החסם ליציאה לעבודה של חרדים, אף אם לא צודק – עקב החרפת אי השוויון.

אף שלטעמי נדרשת פשרה בסוגיית הגיוס, זו המוצעת עכשיו פגומה, ויש לדחותה:

ראשית, הגידול המיועד משנה לשנה במספר המשרתים הוא של כ – 130 בלבד, והסך הכללי של המשרתים בעוד 4 שנים אמור לעמוד על 2,100 (מתוך כ – 11,000 גברים חרדים בשנתון). זהו לעג לרש. הנמכת היעדים סביר שתגרום לכך שהסנקציות לא תופעלנה, וגם אם תופעלנה הדבר יתרחש רק בעוד שנתיים, ועד אז – הסיכוי לשנות את החוק גדול. מובן, אם כן, מדוע החרדים רגועים.

שנית, הורדת גיל הפטורה נועדה להגדיל את מספר החרדים היוצאים לעבודה בגיל צעיר. מטרה חשובה וראויה. לפי תחזיות אופטימיות שאפשר לגזור ממחקרים של בנק ישראל ושל המכון הישראלי לדמוקרטיה השינוי יבוא לידי ביטוי בגידול של 10%-20% במספר העובדים. נהדר, אבל באיזה מחיר?

ולוואי ואתבדה, אך אם יתקבל החוק המוצע, יש להניח כי התהליך המסוכן של ביטול מעמדו של צה"ל כ"צבא העם" יקבל תנופה משמעותית מדאיגה. חוק – שחתום עליו לא רק הימין שפוזל לחרדים, אלא כל המרכז והשמאל הישראלי! – לפיו למעלה מ – 80% מהחרדים פטורים מכל חובת שירות, הופך את ההכרה באי שוויון מסטטוס של אילוץ פוליטי, "בדיעבד", שיש לחתור לשינויו, למצב "לכתחילה". באחת: הורדת גיל הפטור לחרדים לגיל השחרור מהצבא היא הנפת דגל לבן של הרוב הישראלי במאבק לגיוס שוויוני. האם הילדים שלנו, המשרתים, יקבלו זאת בשוויון נפש? כבר כיום הגברים החרדים הם כ – 16% ממחזור הגיוס ובעתיד חלקם יגדל. כאשר ממשלת מרכז-שמאל מאשררת את הפטור המאסיבי – ודוק: לא דחיית שירות, אלא פטור ממשי עקב השוואת גיל הדחייה לגיל השחרור מהצבא – היא חותרת תחת הלגיטימיות של משטר "גיוס חובה" לכל שאר האוכלוסייה.

התועלת שבהפניית כמה אלפי חרדים (לפי הערכות, כ-3,000) למסלול יצרני קטנה בהרבה מהסכנה של פירוק המוסד הישראלי החשוב ביותר לחוסננו החברתי, ולא רק לביטחוננו  – צבא העם.

לבסוף, לא צריך להיות משפטן מומחה כדי לדעת שהחוק המוצע רחוק מאד מלעמוד בסטנדרטים שקבע בג"ץ בשורה של פסקי דין שבטלו חוקי גיוס קודמים. אם בג"ץ לא ישנה את דעתו (רק השופט עמית הציע פתרון רדיקאלי בכיוון המוצע בחוק), הוא יכריז על החוק כבלתי חוקתי ולכן בטל. אמנם יש יעדים וסנקציות – אבל הן בבחינת "קול ענות חלושה". מנגד, הורדת גיל הפטור היא הסלמה קיצונית של אי השוויון, ולכך, על פניו, בג"ץ לא ייתן את ידו.

ראוי וניתן להגיע לפשרה עם החרדים, אך לא באמצעות חוק אי-גיוס שיעדיו דלים, שסכנותיו החברתיות מרובות ושתוקפו המשפטי רעוע.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות