ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

הציונות הדתית – מ׳שפחה׳ ל׳גבירה׳

מאז ומתמיד הציונות הדתית תפקדה כ"לכלוכית" במפעל הציוני: שותפה עמלנית וחרוצה, אך שחקנית משנה, בלתי נחשבת. במאבקים שקדמו להקמת המדינה, מול העולם וגם בתוך היישוב, הדתיים שימשו גלגל חמישי. לאחר הקמת המדינה היוו סרח עודף – שרי הסעד והדואר – בממשלות התקופה. והנה, לפני חמישים שנה נגע בציונות הדתית שרביט הקסמים של הפיה הטובה שהמיר את לכלוכית בנסיכה. זוהי כמובן מלחמת ששת הימים, שצבעה את הציונות הדתית באור חדש: שאור מתסיס, שחקנית ציר בהגמוניה הישראלית המתהווה.

אף שהדתיים מהווים רק כ – 10% מהאוכלוסייה, נוכחותם במרכזי הכוח דומיננטית: מפקדים על החטיבות הלוחמות היוקרתיות, מאיישים כשליש מהרכב בית המשפט העליון, מחזיקים בעמדות מפתח בתקשורת, מככבים בשירות הציבורי – יועץ משפטי לממשלה, מפקד המשטרה וראש המוסד, כמו גם מנכ"ל משרד ראש הממשלה והשגריר בארה"ב – כולם דתיים-לאומיים. התמונה ברורה: השפחה הפכה לגבירה.

את המסע אל הכוח הפעיל שינוי דרמטי באידיאולוגיה של הקבוצה. עד ששת הימים, הציונות הדתית נקטה בעמדות מתונות בנושאי מדיניות חוץ ובטחון. קשה להאמין, אך מנהיג המפד"ל התנגד ב-1967 ליציאה למלחמה. יורשיו, כידוע, מתנגדים לוויתור על כל שטח, גם במסגרת הסכמי שלום. כאשר הימין החילוני, מנתניהו ועד ליברמן, מסתכל ימינה הוא רואה דתיים-לאומיים.

שתי התמורות הללו – בהשפעה הציבורית ובאידיאולוגיה המדינית – הן תולדת המלחמה. עבור הדתיים, המפעל הציוני והקמת המדינה הם לא רק פרויקט לאומי אלא גם מהלך דתי, מעשה ידי האל. הקטלוג התיאולוגי של המדינה כ"ראשית צמיחת גאולתנו" קיבל "הוכחה" ביוני 1967. הניצחון המכריע נתפס כשלב בהתפתחות דתית-קוסמית.

"כיבושחרור" שומרון ויהודה, זירת הפעולה של האבות בספר בראשית, והשיבה להר הבית, מרכז התודעה הדתית, צבעו את המלחמה בזוהר מקראי ומקמו אותה, במישור על-היסטורי. בתום הגלות, האל מממש את הברית שכרת עמנו ובאמצעות צה"ל נכתב פרק המשך לתנ"ך. הממד הגאולי ביהדות, שהיה לטנטי, פרץ אל המרחב הציבורי וטען את הציונות הדתית באנרגיה דתית עצומה שתורגמה לתכנית מעשית: התיישבות בשטחים.

החזון הגאולי המלהיב ותוכנית הפעולה המוגדרת דרבנו את הדתיים לתפקד כאליטה משרתת, שממשלות ישראל ורבים בציבור הרחב חיבקו בחום. התהליך מבשיל כרגע, כאשר הדתיים-לאומיים משתלבים בעמדות הנהגה ומתבססים כהגמוניה חדשה.

אבל, בעשור האחרון ניכר שינוי משמעותי בנרטיב הדתי-לאומי. הרוח שנשבה במפרש הגאולי מתדלדלת נוכח אירועים שבמציאות – ההתנתקות מרצועת עזה בהנהגת אריק שרון והקפאת הבנייה בהתנחלויות על ידי בנימין נתניהו – המוכיחים שאנו חיים בתוך ההיסטוריה ולא מחוצה לה; שהמציאות איננה קו לינארי מתמשך שסופו, בהכרח, ממלכה ישראלית בכל חבלי הארץ המובטחת.

חשוב מכך: הרוב הישראלי – כולל הימין הרך – מוכן לוותר על חלק גדול מהשטחים אם תקום אי-פעם מנהיגות פלסטינית אמינה, שתחתום על הסדר שלום בר-קיימא. הישראלים דבקים בשטחים רק ככל שהם נתפסים כמשרתים את בטחונה של המדינה, אך לא מסיבות דתיות. מתברר, שהמסר הגאולי שהתניע את מפעל ההתיישבות בשטחים, לא יכול להבטיח את קיומו בעתיד. בהתאם, רוב הציבור הדתי-לאומי מפנה עורף לרבנים החרד"ליים נושאי המסר הגאולי ומעמיד בראשו דמויות דוגמת השרים בנט ושקד, שדבקים בעמדות הימין האקטיביסטי, אך מתוך נרטיב בטחוני ולאומי "רגיל".

האם אובדן האנרגיה הדתית-גאולית, שהזינה את המרוץ הדתי-לאומי לצמרת, הוא קול אורלוגין של חצות, אשר מפיג את הקסם ומחזיר את הנסיכה להוויה הצנועה של סינדרלה, האחות החורגת, או שמא, להפך, הוא מסיר משקולת מעל צווארה ומכשיר אותה בדעת הקהל כראויה לדלג לשלב העליון של ההנהגה בישראל? ימים יגידו.