ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

הרבנות הראשית נגד 1.2 מיליון יהודים

דברי הבלע של הרב הראשי יצחק יוסף נגד העולים מחבר העמים הם לא הבעיה, הם רק סימפטום. הבעיה האמתית היא שהרבנות הראשית, שבראשה עומד הרב יוסף יחד עם עמיתו האשכנזי הרב לאו, מתנכלת לעולים הללו ביום-יום, ותוך הפעלת מדיניות הלכתית מחמירה ברישום לנישואין, בירור יהדות וגיור, משניאה עליהם את היהדות ומדירה אותם מן האפשרות להפוך לחלק מהעם היהודי. גם אם הרב הראשי יחזור בו מדברי המדנים שלו, העולים הללו, שרבים מהם ציוניים ואוהבי המדינה לא פחות ממנו, עדיין ירגישו אזרחים ויהודים סוג ב'. רק תיקונים משמעותיים בשורה של מערכים שהרבנות מפעילה, או הוצאת הסמכות לטיפול בהם מידי הרבנות, יביאו לשינוי הרצוי.

בישראל חיים כיום כ-1.2 מיליון ישראלים שמוצאם ממדינות חבר העמים. מתוכם, כ-450 אלף מוגדרים כחסרי דת, שחלקם רואים את עצמם יהודים וחלקם אף יהודים הלכתית, אבל לא מוכרים ככאלו. רוב מוחלט של העולים הללו, יהודים 'מוכרים' או יהודים 'לא מוכרים' הם ישראלים לכל דבר ועניין. הם לומדים במערכת החינוך הממלכתית, משרתים בצבא ונושאים בנטל הישראליות יום-יום. אבל בעיני הרבנות הראשית, הם חשודים מידיים שהקו המנחה של כל אינטראקציה איתם הוא 'חשדהו וחשדהו'. גם בני הרוב הגדול של הקבוצה הזו המוכרים רשמית כיהודים, נתפסים על ידי הרבנות כגויים לא רצויים עד שלא יוכח אחרת בנישואיהם, בגיורם ובמותם.

בישראל, כידוע, אין נישואין אזרחיים. למעשה, הדרך היחידה להינשא כאן היא בנישואים דתיים דרך הרבנות הראשית. כל ניסיון שנעשה בעשרים השנים האחרונות לשינוי המציאות הפוגענית הזו, נתקל בהתנגדות קשה של הרבנות הראשית והפוליטיקה החרדית, שמייצגים היום את אותם אינטרסים. התוצאה הקשה היא שבני הקבוצה המוגדרת 'חסרי דת' וכל מי שרוצה להינשא למי שהוא חסר דת פשוט לא יכול להינשא בישראל.

פתרון אפשרי עבור העולים חסרי הדת או הלא יהודים-הלכתית אלא רק זהותית הוא, כמובן, גיור. אלא שגם כאן הם נתקלים בחומות שהרבנות הראשית טורחת להגביה עוד ועוד ומאמצת מדיניות הלכתית מחמירה מאוד. המדיניות הזו הופכת את הגיור עבור הישראלים הללו למשימה כמעט לא אפשרית. באותו נאום מביש של הרב הראשי, לצד ההשמצות כנגד העולים, ובהזדמנויות אחרות, התגולל הרב יוסף גם נגד רבנים ודיינים אורתודוכסים למהדרין שאימצו, רחמנא לצלן, מדיניות גיור מחמירה קצת פחות. במקרים אחרים דיינים בבתי דין רבניים העזו לבטל גיורים שכבר נעשו על ידי בתי דין רבניים רשמיים, כשחשדו שהגיורים נעשו בסטנדרט לא מחמיר דיו לטעמם. התוצאה של המדיניות הזו היא ירידה מתמשכת בביקוש לגיור ואדישות של הישראלים הללו לזהותם היהודית-הלכתית.

אבל ממדיניות הרבנות סובלת לא פחות גם קבוצת הרוב של הישראלים שמוצאם ממדינות חבר העמים, אלו המוגדרים כיהודים. על פי התפיסה הרווחת ברבנות הראשית, גם הם גויים עד שלא יוכח אחר, ונטל ההוכחה ליהדותם מוטל עליהם. כך, גם כשהישראלים הללו מבקשים להינשא דרך הרבנות הראשית, הם מתבקשים במקרים רבים מאוד להוכיח את יהדותם. אחרי שעלו לישראל בגלל יהדותם או נולדו כאן וחיו בידיעה שהם יהודים כשרים, בא הגורם המוסמך מטעם המדינה ומטיל ספק ביהדותם. בכל שנה נפתחים כ-4600 תיקים של בירור יהדות שרובם המוחלט אגב מסתיימים באישור יהדותו של המבקש את ההליך. במסגרת ההליכים הללו מתבקשים ישראלים שחיים כיהודים לכל דבר וענין להמציא מסמכים וראיות לכך שהם אכן כאלו רק בגלל שמוצאם מחבר העמים. מיותר לציין עד כמה ההליכים הללו משפילים ויוצרים מצוקה זהותית אצל הישראלים הללו ושוב, מרחיקים אותם מהיהדות ומהרצון לממשק כלשהו עם הממסד הדתי בישראל.

גם במותם, הישראלים הללו נרדפים על ידי הרבנות ומוסדותיה. בשל המסורת היהודית הקובעת כי יהודים חייבים להיקבר רק ליד יהודים, כאשר אותם עולים מחבר העמים נאספים אל אבותיהם, נאלצים קרוביהם האבלים להוכיח את יהדותם. לחלופין, הם ייקברו בחלקה מיוחדת שמוקצית ל'לך תדע אם הם יהודים' כמוהם. לא רק בחייהם הם יהודים סוג ב', גם במותם ועלי נצח.

הוויכוח באשר לתיקון סעיף הנכד בחוק השבות לגיטימי ורלוונטי, אבל הוא לא נוגע ליוצאי חבר העמים שכבר חיים כאן. המצב הנוכחי בו על מצחם של 1.2 מיליון ישראלים מוטבע אות קיין של ספק יהדות, ספק ישראליות, ושבו הם שק חבטות של גורמים ממלכתיים המייצגים רשמית את היהדות בישראל הוא בלתי נסבל ודורש שינוי קיצוני. אפשרות אחת היא שינוי דרמטי ברבנות הראשית ובכל מוסדותיה ואימוץ מדיניות הלכתית סבירה ומקרבת הרבה יותר. מאחר והסיכוי לשינוי כזה הוא אפסי, הדרך היחידה כנראה היא הפקעת הסמכויות הללו כולן מידי הרבנות הראשית והקמת מוסדות אלטרנטיביים שיאמצו מדיניות הלכתית אחרת ויאפשרו לישראלים כולם, גם אלו שעלו מברית המועצות, להיות חלק מהעם היהודי.

פורסם לראשונה בהארץ.