ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

הר הבית: בין השתוקקות למימוש

המאמר התפרסם לראשונה בעיתון מקור ראשון ב 14.11.2014

מה יותר טבעי ומתבקש, ממימוש מלא וישיר של הכוח הריבוני על הר הבית, פיסת אדמה קטנטנה, מאות מטרים רבועים, שעומדת במרכז התודעה היהודית הקולקטיבית לדורותיה? כיצד זה אנחנו, דור מאושר שגאל את הארץ וקיבץ את בניה לתוכה, זונחים את הפעולה האקטיבית לביצוע חזון ישעיהו כי "נכון יהיה הר בית ה' בראש ההרים ונישא מגבעות"? האם שפתינו דובבות שווא כשהן משוררות "תשכח ימיני"?

מפתה להיסחף לרטוריקה מעין זו. היא מלבה את הפעילות האינטנסיבית סביב ההר בשנים האחרונות, ומצליחה לסחוף אחריה כ-40% מהיהודים, הסוברים שיש לשנות את הסטטוס קוו על ההר (ובהם כשליש מהחילונים, אך רק 17% מהחרדים). ואולם, אסור לתת לרטוריקה, ולדמיון הגועש בעקבותיה, להשתלט על המציאות. האקטיביזם הדתי-לאומי, החיובי כשלעצמו, חייב להיות נטוע עמוק בהכרת העובדות ובהערכה מפוכחת של משמעותן. ניסיון רומנטי להסתמך על נטיות הלב ועל האמונה התמימה, עלול להוביל לטרגדיה לאומית ודתית. בר כוכבא ורבי עקיבא יוכיחו.

כיאה למרכזיותו של הר הבית בתודעתנו, ההתמודדות עם שאלת היחס אל ההר מורכבת יותר מכל סוגיה אחרת שעל שולחננו הציבורי. יש לנהל את הדיון בשלוש זירות מקבילות – דתית, לאומית וליבראלית – שכל אחת מהן מסובכת, כשלעצמה. הצטברותן יחדיו היא אתגר כבד, שנטל הנשיאה בו צריך להיות מופקד בידיים הרגישות ביותר.

בזירה הדתית מתקיימת מחלוקת איתנים בין פוסקי ההלכה המרכזיים. קבוצה מתרחבת של רבנים מתירה ואף מעודדת עליה אל ההר. חברו יחדיו רבנים שמשיחיותם אומנותם (כגון גינזבורג ודודקביץ), עם רבנים מתונים (מדן) ואף ליבראליים (ריסקין) לקואליציה מרתקת, אד-הוקית, שובת לב. מולם מתייצבת שורת האוסרים ובהם גדולי הרבנים הראשיים (ראי"ה קוק, עובדיה יוסף, מרדכי אליהו ואברהם שפירא), גדולי הציבור החרדי (אלישיב, קנייבסקי ושטיינמן), רבני ירושלים דהיום (עמאר, שטרן ונבנצל), רבני הציבור החרדלי (טאו, אבינר) ועוד רבים מאד. אין ספק שמשקלם ההלכתי והציבורי של האוסרים גדול מזה של המתירים.

בזירה הלאומית יש לתת משקל רב לטיעון כי אסור להיכנע לאלימות בכל נושא שהוא, ובוודאי שלא בנושא הסמלי מכולם, השליטה בהר הבית. ומנגד, אסור להתעלם מהתפיסה הריאלית הבוחנת את מגבלות הכוח הלאומי ומבקשת לנהוג בו באחריות. זאת יש להבין: קרוב לשני מיליארד מוסלמים עלולים להפוך לצד אקטיבי בסכסוך הישראלי-פלסטיני, מלובים באקסטזה דתית, אם לא נדע לכלכל את מעשינו בחכמה בהר הבית. טענות עקרוניות, חשובות ככל שהן, חייבות להימדד מול התוצאות המסתברות של מימושן. מותר לקחת סיכונים לשם קידום מטרות לאומיות: כך עשה בן גוריון בתש"ח. אבל השיקולים חייבים להיות ריאליים – רווח והפסד בעולם הזה.

ולבסוף, הבחינה הליבראלית: יש לתמוה על השתיקה הרועמת של נאמני זכויות האדם בישראל שאינם מוחים על סגירת ההר בפני מתפללים יהודים. זוהי פגיעה בחופש הדת והפולחן של רבים והפרה של מחויבות המדינה לשמור על גישה חופשית של בני כל הדתות למקומות הקדושים. יהודה גליק, במאבקו לאפשר תפילת יהודים ומוסלמים על ההר, מתפקד כאקטיביסט למען זכויות אדם, הראוי לכל שבח. ואולם, כמו בכל מקרה אחר, שומה עלינו לאזן את מימושה המעשי של הזכות העקרונית עם הפגיעה המסתברת בקיומן של זכויות אחרות. במקרה דנן, הזכות לחיים של הקורבנות העתידיים – מי יידע למנותם – במלחמת דת שעלולה לפרוץ.

כיצד, אם כן, ניתן להתמודד עם שיקולים סותרים אלו? אינני מציע לוותר על הזכות, חס וחלילה, מצד אחד, אך גם אינני מציע לממש אותה, כאן ועכשיו, מצד שני. קיימת דרך נוספת, האוחזת בעמדה דיאלקטית כלפי הזכות לעלות על ההר ולבקש את קרבת האל דווקא בו. על פיה, ראוי להבחין בין עולם הרגש לבין עולם המעשה. כמיהה וכיסופים כנים ועמוקים כלפי ההר יכולים לדור זה בצד זה עם התאפקות מפני הגשמה מעשית של הערגה אליו.

הרגש הדתי המתפרץ הוא כוח מניע רב עוצמה. עבור רבים הוא טעם החיים. ואולם, כפי שמלמדות תולדות האנושות ותולדות עמנו, בצד הברכה הטמונה באנרגיה הדתית, היא גם רוויית סכנות. נדרשים איזונים ובלמים. השיעור הראשון, החד והכואב, ניתן לנו בהר סיני: כמה קצר ומפתה הוא השביל המוליך מהרוממות של קבלת התורה בהר סיני לבין השפלות של עשיית העגל למרגלותיו, ארבעים יום מאוחר יותר. צרוב בבשרנו הקולקטיבי המתח שבין הרצון "להרוס אל ה'", בעת קבלת התורה, ובין הסייג ששם לנו הקב"ה: "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו". הדרך הדיאלקטית איננה מציעה פשרה, חס וחלילה, על עצם הזכות על ההר ועל חופש הפולחן בו, אלא היא בחירה מודעת, כבדת ראש, בשימת סייגים, שיש לה שורשים דתיים וחינוכיים עמוקים. דרך זו סלולה וכבושה היטב באמצעות הנחיות ופרשנויות דתיות של חכמינו לאורך הדורות כולם.

ניסיון החיים מאושש את התובנה הפסיכולוגית שלעיתים קרובות ההשתוקקות אל דבר-מה מפרנסת את הנשמה ומסעירה אותה לא פחות מאשר המימוש המעשי שלה. הערגה אל מושא האהבה יוצרת געגוע מתמשך, שמעצב את התודעה לאורך זמן. אין הכרח להשתטח על אדמת ההר כדי להתחבר אליו. נמשיך להתייחד עם קוננו כמנהג אבותינו בכל הדורות ובכל קצוות תבל: נסב פנינו אל ההר ונכוון את ליבנו.

לא, אין כאן רפיסות דתית או חולשה לאומית, אלא גבורה של שליטה ביצר וחכמת מעשה של לאום חפץ חיים.