ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

השבט האופטימי

מדד הדמוקרטיה הישראלית לשנת 2018, אשר הוגש בשבוע שעבר לנשיא המדינה, עמוס כהרגלו בנתונים מרתקים. הוא מציג לקוראים את מצבה של מדינת ישראל בעיני אזרחיה (וגם בהשוואה בינלאומית), תוך שהוא מפלח את שפע המידע בדרכים שונות, שאחת מהן היא הציר האמוני (חרדים/ דתיים/ מסורתיים/ חילונים). הדבר מאפשר בחינה איכותית של תמונת הקלסתר של הציבור הדתי בישראל. במה, אם בכלל, השבט הדתי נבדל משאר אזרחי המדינה?

לכאורה, אם ההגדרה העצמית של אדם כ"דתי" נגזרת ממחויבות לשמירת מצוות, סביר היה להניח שייחודה של הקבוצה יבוא לידי ביטוי ביחס לנושאים הקשורים ישירות להלכה, בהתאם לתוכן העניינים של ה"שולחן ערוך". ואולם, הנתונים מלמדים על קיומו של קשר הדוק מאד בין דתיות לבין הוויה ייחודית המתייחסת לחלקים גדולים של מציאות חיינו שאין בינם לבין ה"הלכה" כפשוטה, דבר וחצי דבר. מדד הדמוקרטיה מדגים זאת באופן מעורר מחשבה:

האם לדתיים אמורה להיות הערכה מיוחדת, שונה מזו של הכלל הישראלי, באשר למצבה של מדינת ישראל? לכאורה מתבקשת תשובה שלילית, אך העובדות מלמדות על קיומו של קשר חזק מאד בין דתיות לאופטימיות לגבי מצב המדינה: אחוז הדתיים המעריכים שמצב המדינה טוב או טוב מאד (88%) כפול מזה של החילונים (44%). ובמקביל, אחוז החילונים הפסימיים, הסבורים שמצבה של המדינה הוא רע או רע מאד, גדול פי תשעה (18%) מזה של הדתיים (2%). כביכול, שתי הקבוצות הללו חיות במציאות שונה לחלוטין.

כאשר הישראלים מתבקשים להעריך את מצב הדמוקרטיה במדינה, רוב מכריע ממצביעי הבית היהודי (שרובם הגדול, כמובן, דתיים) סבורים שהמצב טוב או מצוין (78%), בפער לא מבוטל ממצביעי הליכוד (65%), ובפער תהומי ממצביעי יש עתיד, המחנה הציוני ומרצ (26%, 20% ו- 10% בהתאמה).

האם קיים בישראל איזון נאות בין הרכיב הדמוקרטי לרכיב היהודי? למרבה המבוכה, בכל אחת מהמפלגות בכנסת הנוכחית קיים רוב המשיב בשלילה על שאלה זו. הבית היהודי היא היוצאת מהכלל האחת והיחידה: כמחצית ממצביעיה (51.5%) סבורים שקיים שיווי משקל ראוי בין שני מרכיבי הזהות ובכך הם ממצבים עצמם במרחק ניכר מהמצביעים של מפלגות כמו יהדות התורה, מכאן (12%), או המחנה הציוני ויש עתיד, משם (20% ו –31% בהתאמה).
תחושת שביעות הרצון של הדתיים מתפרשת גם למקומות אחרים – כלפי החברה היהודית, כלפי חברי הכנסת וכלפי ההנהגה הישראלית:

באשר לחברה היהודית, הדתיים מעריכים אותה כסולידרית יותר מכל שאר הישראלים. הם גם שבעי רצון מחברי הכנסת: בניגוד לרוב הישראלים, הסבורים שרוב חברי הכנסת אינם "עובדים קשה וממלאים את תפקידם בסדר", 62% ממצביעי הבית היהודי מרוצים מתפקוד חברי הכנסת. נתון נוסף מלמד שהדתיים נותנים אמון בכנסת בשיעור העולה בהרבה מזה של כלל האוכלוסייה (47% מול 30%).

האם יש שחיתות בהנהגה הישראלית? חלק גדול מהישראלים משיבים בחיוב ובהם ציבורים רחבים מבין מצביעי ש"ס, יש עתיד והמחנה הציוני (40%, 58% ו-67% בהתאמה).לעומתם, מצביעי הבית היהודי חריגים בהערכתם החיובית את מוסריותם של מנהיגי המדינה: רק 15% מהם סבורים שההנהגה מושחתת.

הפרשנות האופטימית של המציאות, המאפיינת את הקבוצה הדתית, חריגה, לעיתים חריגה מאד, ביחס לפרשנות השכיחה של אותה מציאות בקרב רוב הציבור הישראלי. מהו פשר העניין? מהו הסבר העומק לייחוד האופטימי של הדתיים ביחס למציאות חיינו הריבוניים?
אפשר שהמפתח מצוי במישור הריאלי: הדתיים מעריכים שהמדינה מממשת בפועל את החזון האופייני לשבט הלאומי-דתי, ולכן הם מרוצים מפועלה ונוטים לשפוט את המציאות באופן מטיב. ההחלטות המרכזיות של השלטון, ובעיקר ההתפתחויות החברתיות בדור האחרון, תואמות את ההעדפות הרווחות בשבט הדתי, מקדמות את מימוש תפיסת הטוב הקולקטיבי על פי ההגדרות והציפיות האופייניות לדתיים, והדבר מתדלק את האופטימיות שלהם.

ואולי, מצב הרוח המפרגן איננו נגזר בהכרח מהעובדות אלא דווקא מתחושות רווחות באשר למעמדה המשתדרג של הציונות הדתית במרקם החברתי בישראל. במהלך הטיפוס של הדתיים במעלה סולם ההנהגה הלאומית, בדרך לכיבוש העמדה של הגמוניה חדשה, הם חווים לראשונה לא רק שותפות ושייכות במפעל הציוני, אלא גם נינוחות של "בעל בית". האחיזה המתחזקת של הדתיים במוקדי ההשפעה בחברה שלנו – צבא, תקשורת, משפט, פוליטיקה – מתורגמת לתחושת הזדהות גבוהה ולהערכה חיובית של המציאות.

אפשרות נוספת ממוקמת במישור התיאולוגי – הדתיים רואים במדינה כלי דתי, "ראשית צמיחת גאולתנו". הרוב הישראלי מפרש את המציאות בהתאם להתרחשויות הארציות המדווחות בכרוניקה החדשותית. מנגד, הציבור הציוני-דתי מחונך מינקותו לאמץ ראייה ארוכת טווח, על-היסטורית, שבמרכזה המטה-נרטיב של מדינת ישראל כמימוש של חזון הנביאים לאחר תום הגלות. המעקשים שנערמים בדרך והטרדות המציקות, הן רק מכה קלה בכנף, בדרך אל היעד הנכסף. הפרשנות האמונית-גאולית של חיינו הריבוניים, הנה אופטימית בהגדרתה. היא טוענת את הדתיים לא רק באנרגיות עודפות אלא גם במשקפיים שעדשותיהם ורודות.

על רקע חיובי זה בולטת הנרגנות, שלא לומר הכעס, של הדתיים כלפי בית המשפט העליון. מידת האמון שלהם בו נמוכה ביותר, ועומדת על כשליש ממידת האמון של החילונים (25% מול 74%). לעומת זאת האמון של הדתיים בממשלה הוא חיובי באופן יוצא מהכלל, פי שלושה מזה של הציבור החילוני (64% מול 21%).

גם אם נניח שניתן להבין פערים אלו על רקע מחלוקות עבר לגבי פסיקה בנושאי זהות, דומה שהגיע הזמן להבשלה של שינוי. את מקומו הצנוע של ה"כסא הדתי" בבית המשפט העליון החליף ייצוג-יתר: למעלה מרבע מהשופטים במוסד החשוב הם דתיים. ניתן להוסיף לכך את הייצוג הבולט מאד של השבט בשאר הענפים של מערכות המשפט ואכיפת החוק – לשכת היועץ המשפטי לממשלה (היוהמ"ש וחלק ניכר מסגניו) והמשטרה (המפכ"ל היוצא הוא "הכי מגזר שאפשר"). דומה שיש כאן נקודת עיוורון של השבט בקריאת המציאות.
חוסר האמון בבית המשפט הוא זה שדחף את הדתיים (ואחרים) לקדם במלוא העוצמה את חקיקת חוק הלאום בקיץ האחרון. ואולם אם לדעת רבים מהדתיים מתקיים איזון נכון בין "דמוקרטית" לבין "יהודית" (הסקר נערך לפני שהחוק חוקק) מדוע נדרש החוק שתוצאתו פילוג ומדון באשר לזהות המדינה?

דוגמאות אלו, ורבות אחרות, מלמדות שנדרשת עדיין מלאכה של הפנמת העובדות, של תרגומן לשינוי תודעתי ולעדכון מעשי של השיח. האופטימיות של השבט אמורה לשמש כוח בונה, נדיב, מכיל. הבולטות הגבוהה של השבט הדתי בזירה הציבורית נושאת בכנפיה אחריות לשמש קול ממלכתי, מרכזי, בטוח בעצמו, שאיננו נגרר למחוזות הקיצון. ישראל זקוקה לכל אלה.

פורסם לראשונה במקור ראשון.