ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

השד ההדתי

הדתה! הדתה! זעקות שבר עולות. הדתה!!! את השד העדתי דחסנו לבקבוק. אז עכשיו יש את השד ההדתי.

כותרות בעיתון. פנלים מלומדים. מחקרים אקדמיים. סרטי תעודה. תכניות סטירה. כולם מדברים, מה זה מדברים, זועקים, הדתה!

זר כי ייקלע לדיונים הללו, או מי שיושב מעבר לים וקורא את הגרסה האנגלית של עיתון זה ואחרים, יהיה משוכנע שהנה מעבר לדלת, או בנחיתתו בנתב"ג הוא ימצא את עצמו בלא פחות מאיראן דוברת עברית.

ההדתה, דעו לכם, נמצאת בכל מקום. גדולה, עוטפת, מאיימת. במערכת החינוך שרי חינוך ימנים, או גרוע מכך, דתיים, מכניסים לתכניות הלימודים תכנים יהודיים. במערכת המשפט, יותר ויותר שופטים ובכירים אחרים הם דתיים, ומאיימים, כך מדמים כמה, להטמיע בה את המשפט העברי. בתקשורת יש פתאום במון כיפות, והדתיים האלו, כמה נורא, מביאים לעבודתם גם תפיסות עולם וערכים מהבית. מפכ"ל המשטרה, דתי גם הוא, ולכו תדעו איך זה משפיע על עבודת המשטרה. והנורא מכול, הצבא. לא רק שיש בו יותר ויותר דתיים, כמה מהם קצינים בכירים, אלא הוא כולו, עובר תהליכי הדתה. עוד מעט קט, כמו שטוענים כמה פרופסורים מכובדים, הוא יהפוך מצבא העם לצבא השם. גם הפרהסיה הישראלית, אפילו עד רחובות תל-אביב, עוברת, אכן, הדתה.

באווירה הזו, כל שימוש בתכנים יהודיים בטקס ממלכתי; כל ניסיון של אדם דתי, לעמוד על זכויותיו; כל חג יהודי שנחוג בבית ספר מקיף חילוני אי שם; כל אזכור של שם אלהים בהקשר צבאי חלילה הופך להיות עוד שלב הוכחה שהדת משתלטת על חיינו. שאנחנו בעיצומו של תהליך נורא. של הדתה!
המציאות, מה לעשות, שונה בעליל. תל-אביב אינה טהראן. גם לא ירושלים. הצבא נלחם להגן על העם והארץ, ולא למען השם. בוגרי מערכת החינוך החילונית, אינם חוזרים בתשובה באופן המוני. גם הפרהסיה הישראלית, הולכת ומשנה פניה, אבל לכיוון של חילון. הסטטוס-קוו ביחסי דת ומדינה מת מזמן. פעילות מסחרית ופעילות פנאי בשבת נרחבות היום הרבה יותר מבעבר, זוגות הומוסקסואליים זוכים להכרה רשמית, ועוד כהנה וכהנה. וזאת למרות שכבר 30 שנה יש וטו חרדי, גלוי או סמוי, בממשלה.

מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. בעיני, ובעיני אזרחים רבים, דתיים וחילוניים, שני יסודותיה אלו חיוניים לקיומה. כפי שצריך לטפח את דמותה וזהותה היהודית של המדינה, צריך לקדם את היותה דמוקרטית במלא המובן, ובכלל זה את ערכיה הליברליים והומניסטיים. במידת הצורך, צריך גם להילחם על אופיה הליבארלי-דמוקרטי, כי זו המדינה שרוב אזרחי מדינת ישראל רוצים לחיות בה. ולא, אין שום סתירה בין השנים. מדינת ישראל לא רק צריכה להיות יהודית ודמוקרטית, במלא מובנם, היא גם יכולה להיות כזו.

האיזון המדויק בין הערכים הללו אינו תורה מסיני. הוא אינו מסור לדתיים ולא לחילוניים. אפילו לא לבית המשפט העליון, שמעת לעת נאלץ להכריע בסוגיות אלו, ועושה זאת לרוב כמי שכפאו שד. כיצד אם אפשר לקבוע את נקודת האיזון? רק באמצעות דיון ציבורי, רציני ופתוח. רק בדרך של הקשבה הדדית ונכונות להבין את הערך שביצירת סינתזה של שני הערכים הללו, והצורך או הכורח להתפשר לעתים, כדי לאפשר את קיומו של השילוב הייחודי ורב הערך הזה: יהודית ודמוקרטית.

אז למה מאיימים עלינו עם השד ההדתי? כי זו הדרך הקלה. זו הדרך הנוחה לפוליטיקאים, לפעילים, לאנשי תקשורת, ולכמה אקדמאים. כשיש אויב משותף ועוד מאיים כמו השד ההדתי הרבה יותר קל לאחד שורות, להסתתר יחד מאחוריו ולהזהיר, ולצעוק ולהתריע. הדתה!

אבל לשימוש בשד ההדתי כמו בכל שד, יש מחיר. והמחיר גבוה. המחיר הוא ביטול בהבל שד, של כל דיון ציבורי בנושאים הללו. של כל ניסיון רציני לעסוק באופן פתוח ומעמיק במקומה של הדת במדינה, וביחסים בין היהודית לדמוקרטית. כך גם קל לקעקע כל ניסיון להוסיף נופך יהודי לפרהסיה הישראלית, ולאפשר לאוצרות הרוח של עם ישראל, לבוא לידי ביטוי לא רק בתוך בתי הכנסת, אלא בחיים הישראליים עצמם. כי כל ניסיון כזה, נבלם באופן אוטומאטי. הדתה!

מחול שדים מסחרר, אבל הסחרור הוא לתחתית. סתימת פיות בטענות הדתה מצד אחד, גורמת רק להגברת הווליום מהצד השני. במקום דיון יש קקופוניה של צעקות מכל הכיוונים. צריך להחזיר את השד ההדתי לבקבוק, ולקבור אותו עמוק באדמה. כדי שאת מקומו בזירה הציבורית יתפוס דיון רציני ומהותי באופיה וערכיה היהודיים והדמוקרטיים של המדינה.