ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

התפר הרגיש ואיחויו

כל אדם שמיני בישראל, כמיליון אזרחים, הוא חרדי. זו הקהילה הצעירה בעולם: מחצית החרדים מתחת לגיל הגיוס. אם צעירים אלו יבחרו, כאבותיהם, שלא לשרת בצבא, הכמות תעשה איכות שתאיים על החברה הישראלית בשלושה מובנים לפחות:

מנקודת ראות ביטחונית, נתקרב במהירות למצב שבו מחצית המחזור בגיל גיוס לא ילבש מדים. הדעת נותנת שהחצי האחר יאבד סבלנות ומודל "צבא העם", שבו הכול מתגייסים מכוח חוק, יקרוס. האם המודל החלופי, של צבא מקצועי, יכול לספק את רמת הביטחון הנדרשת לנו? לא ברור. היינו, בטחון המדינה תלוי בהכרעה החרדית.

מנקודת ראות חברתית, הסדר דחיית השירות ההמונית, המפלה בין דם לדם, מתדלק וויכוח יצרי שמצית מהלך של דמוניזציה הדדית בין החרדים ושאר הציבור. קיים חשש מפני התדרדרות במדרון המוביל למלחמת דת/תרבות.

מנקודת ראות כלכלית, חרדי שדוחה גיוס חייב להישאר בישיבה ונותר מחוץ לשוק העבודה. כך, שיעור התעסוקה של גברים חרדים נופל ב-38% מזה של חבריהם והפריון שלהם נמוך עקב רדידות השכלתם המקצועית. התוצאה היא שהתוצר הלאומי של כלכלת ישראל מאבד כ – 8 מיליארד ₪ בשנה. זוהי משקולת עצומה על צוואר המשק.

על רקע זה ברור מדוע בג"ץ דן בנושא לא פחות מעשר פעמים. ממשלות נפלו, מאות אלפים הפגינו, ושני חוקים של הכנסת בוטלו בגין המחלוקת על הגיוס. והנה, השבוע, משרד הביטחון הגיש הצעה חדשה למתווה חוק גיוס שאמורה להידון בכנסת. האם ההצעה מצליחה לאזן בין האינטרסים והערכים המתנגשים?

ההצעה מתונה מאד ואיננה מכבידה את ידה על החרדים: יעדי הגיוס השנתיים נמוכים (כך שרק בעוד עשור מחצית הגברים ישרתו); הגדרת "חרדי", לצורך עמידה ביעדים, רחבה (גם "נושרים", שכבר אינם חרדים, נכללים בקבוצה); העמידה ביעדים נמדדת לא רק בלשכת הגיוס אלא גם בשירות הלאומי (שלעיתים הוא פיקטיבי ולא יעיל); ועוד. ההצעה אף מאפשרת לחרדים שלא לעמוד ביעדים במשך השנתיים הבאות בלא השלכות כלשהן. היינו, מובטח שקט מלא, בלי תלות במספר המשרתים, במשך שנתיים, שהם נצח במונחים פוליטיים.

ואולם, חידושה המרכזי של ההצעה הוא עיגון בחוק של יעדי גיוס שנתיים לחרדים לטווח ארוך וקביעה של סנקציות כלכליות שמוטלות על הישיבות במקרה של אי-עמידה ביעדים. גם אם היעדים נמוכים והסנקציות קלות, החדרת נורמות אלו ל"חוזה החברתי" שיחוקק בכנסת היא הישג חשוב ברמה הסמלית והמעשית כאחד. אפשר שבגין חידושים אלו ההצעה תצלח את מבחן בג"ץ, שבוא יבוא.

ההתקפות, כצפוי, מגיעות מכל הכיוונים: הדורשים "שוויון-עכשיו" מתוסכלים מהאיטיות שבה יטופל אתגר אי השוויון וחוששים שהפוליטיקה החרדית תדע לכרסם במשמעות הכלכלית של הסנקציות, באמצעות סעיפי תקציב אחרים. עם זאת עליהם להבין שההצעה מבקשת לשנות סדרי עולם בניגוד לאתוס החרדי המרכזי. אם אכן, תוך עשור, רוב הציבור החרדי ישתלב בנשיאה כלשהי בנטל, נחזה בשינוי יסודי במנטליות החרדית ביחס למדינה.

מהצד השני, החרדים מוחים כנגד הטלת סנקציות – גם אם רק בכיס – בגין לימוד תורה. תנוח דעתם: אין זו ענישה במובן הפלילי, אלא קיצוב היקף התמיכה של המדינה בעולם הישיבות בהתאם למימוש בשטח של המדיניות הממשלתית באשר לאיזון הראוי שבין הערך החשוב של לימוד תורה לבין הערך החשוב של שוויון ונשיאה בנטל החיים הלאומיים. כשם שהמדינה קובעת מדיניות בנושאים אחרים – בריאות הציבור, בטחון פנים או חינוך גבוה – ומשתמשת בתקציב המדינה על מנת להגיע לאופטימום, כך גם כאן.

שופטת ביהמ"ש העליון אבחנה בצדק כי סוגיית (אי ה)גיוס של החרדים היא "התפר הרגיש ביותר של החברה הישראלית". המתווה המוצע, על מגבלותיו, עושה מהלך נכון בדרך לאיחויו.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.