גיאופוליטיקה

זאת אינה אותה טורקיה

בל נשלה את עצמנו. מטוסי הכיבוי הטורקיים לא יכבו את האש שאחזה ביחסי טורקיה-ישראל. אפילו אם תימצא נוסחה שתספק את דרישת טורקיה להתנצלות ולפיצויים בגין הרוגי המשט, עדיין ניוותר עם מדיניות טורקית בעייתית מיסודה.

זאת אינה טורקיה שהכרנו. היא עוברת שינוי, שמתבטא במדיניות החוץ שלה: מחברה נאמנה בנאט"ו וידידה קרובה של ישראל – לבעלת מדיניות עצמאית עד מתריסה כלפי אינטרסים מערביים, המפלרטטת עם השחקניות הרדיקליות ומפגינה עוינות כלפי ישראל.

את הסיבות לכך יש לחפש בראש ובראשונה בצביונה של הנהגת "מפלגת הצדק והפיתוח" השלטת בטורקיה מאז 2002. זוהי הנהגה בעלת תפישת עולם תרבותית איסלאמית "רכה", החורגת מהמורשת הכמאליסטית החילונית והמטפחת תחושת סולידריות איסלאמית בזירה הבינלאומית. על הבסיס הזה יצר שר החוץ הטורקי, אהמט דבוטולו, דוקטרינה מגובשת, המונעת על ידי שאפתנות כלכלית ומדינית והחותרת להפוך את טורקיה לכוח דומיננטי באזורי השפעה היסטוריים שלה (מעין "ניאו-עותמניזם") והמתבססת על עיקרון של "אפס בעיות עם השכנים".

כל אלה עמדו ביסודם של צעדים כמו ההתקרבות של טורקיה לסוריה ולאיראן, הצבעתה במועצת הביטחון נגד הטלת סנקציות על איראן, התנגדותה להאשמת נשיא סודאן ברצח עם בדרפור (ראש הממשלה, רג'פ טייפ ארדואן: "לא הגיוני שמוסלמים יבצעו רצח עם"), או התנגדותה (שהוסרה לבסוף) למינוי ראש ממשלת דנמרק לשעבר, אנדרס פו רסמוסן, למזכ"ל נאט"ו, בגלל תגובתו ה"רכה" לקריקטורות על הנביא מוחמד שפורסמו בעיתונות הדנית.

ישראל הייתה הקורבן הטבעי של השינוי זה. האש שהבעירה את היחסים לאחר מבצע עופרת יצוקה – על רקע ההזדהות העממית הטורקית עם הפלסטינים – רק לובתה מאז לנוכח הדשדוש בתהליך המדיני. ישראל אינה חפה מטעויות, אבל המשט הטורקי היה תוצאה של המשבר ולא סיבתו.

כך נותר רק צל משיתוף הפעולה הביטחוני המפואר. טורקיה מתנה את השתתפותה בתוכנית נאט"ו להגנה מפני טילים באי-שיתוף ישראל במידע המתריע, ובמסמך האיומים הלאומיים הטורקי מוגדרת מדיניות ישראל מקור לאי-יציבות אזורית, המאיימת על אינטרסים טורקיים. ארדואן תקף תכופות את ישראל ואת ראש ממשלתה, ועכשיו נראה כי ייענה לבקשתו של מחמוד עבאס להוביל את קידום ההכרה בפלסטין מצד מדינות אירופה.

אפשר שטורקיה ניצלה את ההזדמנות להפגין מחווה הומניטרית – כלפי העם בישראל, לא כלפי הממשלה – בגלל המחיר שהיא משלמת ביחסיה עם ארה"ב על פנייתה נגד ישראל. אבל כשישראל שוקלת מחוות פיוס, מן הראוי שתראה נכוחה את התמונה האסטרטגית ותשאל את עצמה לאן יכולים הדברים להוביל – האם לשינוי קוסמטי שישרת את ארדואן בזירה הבינלאומית והפנימית, לקראת הבחירות ביוני 2011, או שמא לפיוס ממשי שיאפשר חזרה לשיתוף הפעולה.

טורקיה היא מדינה גדולה וחשובה ואין לוותר על הקשר עמה, אך בהושיטה ידה על ישראל להבהיר לה, כי לא תוכל לאחוז במקל בשני קצותיו – לנקוט מדיניות אנטי ישראלית ובה בעת לטעון כי לא שינתה כיוון ולבקש לתווך בין ישראל לשכניה.

המאמר פורסם לראשונה בעיתון "הארץ"