ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

זמן לחוזה חדש

עבור חרדים, צירוף המילים "גדול הדור שגה", הוא כמו חמץ בפסח: בל ייראה ובל ימצא. בפועל, זו לא הייתה שגגת יחיד: שורה ארוכה של רבנים חרדים מובילים, בארץ ובחו"ל, סירבו, בתחילה, להוראה לסגור את הישיבות, בתי הכנסת והמקוואות. ברגע היסטורי נדיר, בשאלה של חיים ומוות הנוגעת לציבור כולו, עומתו ישירות שני מקורות סמכות: זה שמחוץ לקהילה – המדינה והידע המדעי שצברה האנושות, שהורה על השבתת החיים הדתיים הקהילתיים, עד יעבור זעם; וזה שבתוכה –  המנהיגות הרבנית והאמונה ש"הכול בידי שמיים", שהורו על הגברת לימוד התורה והתפילה כדי שיעבור זעם. ה"פנים" ניצח את ה"חוץ", למשך שבועיים ימים, שבמהלכם נזרעו ביישובים החרדיים זרעי הפורענות. בעיניים חרדיות, הציות לרבנים הוא תגובה אינסטינקטיבית, קודמת לשיקול רציונאלי. בעיניים אחרות, זהו חוסר אחריות משווע, בלתי מובן ובלתי נסלח. ההנהגה החרדית הובילה את הקהילה, כמו החלילן מהמלין, אל עברי פי פחת.

אבל, לפני כל דיון, נדרשת מכולנו העזה: ההעזה להפגין חמלה כלפי החרדים, להזדהות עם צרתם ולהתגייס בכל דרך למענם. מחדלי החרדים עלולים לגבות מחיר כבד מנשוא מכולנו, אם יתברר שבעטיים פסגת העקומה של המונשמים תתרומם מעל למספר מכונות ההנשמה. ואף על פי כן, הטעויות הטרגיות של הרבנים, אינן יכולות להצדיק את השיח המתנהל נגד הציבור החרדי כולו בתקשורת, במדיה החברתית וברחוב. מיליון אחים ואחיות שלנו נמצאים ברגע קשה ואסור לעמוד על הדם.

מה פירוש להיות בני-ברקי, כאן עכשיו? בבית מתגוררות עשר נפשות שלכל אחת מהן כ-7 מ"ר. הילדים שחזרו מהישיבה, ישנים על מזרונים מגובבים וקיימת סבירות גבוהה שהם הכניסו הביתה את הקורונה. בעולם אחר, בעיר השכנה, הם היו אמורים להיכנס לבידוד. כאן, הבידוד הוא מותרות בלתי אפשריות. לצאת מהבית אסור, ולהישאר בו מסוכן. ההכנסה הדחוקה, שנמצאת בשגרה בסביבות קו העוני, עומדת לקרוס. אם הבית, המפרנסת אותו מעבודתה במחשבים, איננה יכולה לעבוד מהבית בהעדר מחשב ואינטרנט בבית. החרדים, ניתן לשער, יהיו האחרונים לקבל הצעות עבודה, בתהליך התאוששות המשק מהנגיף. התרומות שמקבלים האברכים יקוצצו עקב התרוששות הגבירים כתוצאה מהמשבר בשוק הון ומהמיתון העמוק במערב כולו. מסתמנת אפשרות של חוסר בטחון תזונתי המוני למרגלות מגדלי בסר. והגרוע ביותר: כל שיעול בבית מעלה חשש שהמשפחה היא חלק מהשליש החולה בבני ברק. "מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה, גם בחור גם בתולה, יונק עם איש שיבה". במיוחד איש שיבה.

טרגדיות פתאומיות יוצרות פסק זמן ביום-יום ועשויות לשמש תיבת הגברה לבחינה ביקורתית של חיינו. קהלת, החכם באדם, הבין זאת היטב כשהמליץ "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה" משום שנוכח פני הטרגדיה "החי יתן אל ליבו" – יערוך חשבון נפש. דברים אלו נכונים לכולם, גם לאתיאיסטים, אך הם נכונים במיוחד לחרדים. הללו, מכוח אמונתם, אינם יכולים להתייחס לקורונה כמחלה גרידא. הם חייבים לשאול עצמם מהי ההזדמנות או האתגר שמביא עמו הנגיף הרצחני, או, בלשון דתית, מהו התיקון או התשובה הנדרשים מהם?

ראשית, נדרש חוזה חברתי חדש בין החרדים והמדינה. בסקר עדכני שנערך במכון הישראלי לדמוקרטיה התברר עומק חוסר האמון של החרדים, כקבוצה, במוסדות המדינה: אין להם כל אמון או רק מעט אמון במשטרה (78%), בכנסת (80%) ובבית המשפט (94%). לאור זאת ברור מדוע רבים מהם (אך לא כולם) לא נשמעו, בתחילה, להוראות מצילות החיים של המדינה. החרדים חיים בסכיזופרניה: הם גאים בהיותם ישראלים (73%) וסבורים שישראל היא המקום הטוב ביותר עבור חרדי לחיות בו (77%), אך מתקשים לתרגם זאת לשותפות אמת ולתרום את חלקם בביטחון המדינה (פחות משליש מתגייסים), בשוק העבודה (רק חצי מהגברים עובדים) ובתשלומי המיסים. בניגוד לתעמולת השנאה, הם אינם מונעים מכוונת ניצול או מפרזיטיות לשמה, אלא זהו תוצר לוואי של בחירה לבנות חומות תרבותיות שיגוננו על זהותם. אבל הטרגדיה מלמדת שעליהם למצוא נקודת איזון חדשה בין שמירה על אורח החיים החרדי לבין התנהגות סולידאריות כלפי המדינה ואזרחיה. החוזה החברתי החדש דרוש לא רק למדינה, אלא גם, ובעיקר, לחרדים חפצי החיים.

שנית, הציבור החרדי חייב ליטול אחריות על חייו ולא להשליך אותה על כתפי מנהיגיו הרוחניים. מי שחייו בקדושה, והתורה לא משה מפיו, יכול להוות דמות חיקוי כמנהיג דתי וכמורה הוראה בתחום הרוחני-דתי, אך לא מעבר לכך. לגדולי התורה יש "אפקט הילה" עצום בציבור החרדי שארוז במונח "דעת תורה". כביכול, בגלל אורח חייהם הייחודי, המופתי, גדולי הדור מסוגלים לייעץ "אמת" בכל נושא. כל עוד מדובר במישור הפרטי, משידוכים ועד עסקים, הסיכון הוא של המאמין. אבל החרדים מחילים זאת גם במישור הלאומי: על פי הסקר, רבים סבורים שרבנים צריכים ליטול חלק בהכרעות לאומיות בנושאי חוץ ובטחון (49%) ובנושאי כלכלה וחברה (46%). אבל, כשם שלא אבקש מסופר נערץ להחליט עבורי בנושאים כלכליים, ואזהר מפני הפקדת ההכרעה בנושאים ביטחוניים בידיו של חתן פרס נובל במתמטיקה, כך גם יש לתעל את ההזקקות לגאונות של גדולי הדור לתחום ידיעותיהם. האם הכשל הטראגי של גדולי הדור ביחס למשבר הבריאות הלאומי יחזיר את הרוב החרדי לנתיב רציונאלי של קבלת החלטות ושל נשיאה אישית באחריות? קריאת ההשכמה המהדהדת בחוצות בני ברק איננה יכולה להיות עזה יותר.

המשבר הנוכחי הוא בבחינת יום כיפורים לקהילה החרדית. בתפילת "נתנה תוקף", המרטיטה, הנאמרת בימים הנוראים, אנו שואלים "מי יחיה ומי ימות"… "מי ברעש ומי במגיפה". בפסח זה, על החרדים לשאול מי יחיה ומי ימות – מי במגיפה ומי בדעת תורה.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.