ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

חג של חירות למיעוט

פסח הוא חג החרות והלאומיות. יציאת בני ישראל מעבדות מצרים העניקה להם את החרות, הפכה אותם לעם. אבל יציאת מצרים הטילה על עם ישראל גם אחריות לאחר. גם המצווה לאהוב את הגר: את השונה, האחר, בן המיעוט, מקורה במצרים. לאומיות היא גורם חיובי בבנית אומה, ובמשפחת העמים, אבל היא צריכה להיות מאוזנת ולשמור על החרות והזכויות של כלל האזרחים ובוודאי של הגרים, האחרים. בעולם שהופך ללאומי יותר, הבשורה של פסח היא שרק שמירת האיזון בין הערכים הללו, יכולה למנוע גלישה מלאומיות ללאומנות וגזענות.

יציאת בני ישראל ממצרים היא רגע מכונן בהיסטוריה היהודית. היא הנקודה בה הפכו שבטי העבדים שבנו את בכפיה את ערי מצרים לעם חופשי. אבל יציאת מצרים היא גם אבן דרך בהיסטוריה האנושית. התהליך של גיבוש משפחה של שבטים לעם, כלומר הפיכתו ללאום, היוותה מודל ללאומיות המודרנית. תנועות לאומיות באירופה, והאבות המייסדים של ארצות הברית, ראו עצמם כממשיכיו או מחקיו של עם ישראל היוצא ממצרים והופך לעם. מנהיגים לאומיים שהובילו מהפכות, ראו עצמם כמשה המוציא את עמו ממצרים. הוגי וחוקרי לאומיות ראו בספר שמות, מצע ומדריך לגיבוש של לאומיות. יציאת בני ישראל ממצרים היא גם יציאה מעבדות, פיזית ורוחנית, לחרות. גם היא הפכה מודל עולמי לשחרור של קבוצות מיעוט נדכאות. מקור לערך החרות האישית ושחרורו של האדם מעולו של האחר המשעבד אותו לצרכיו או כופה עליו את ערכיו.

הלאומיות המודרנית פרצה להיסטוריה לפני למעלה ממאתיים שנים. גיבושן של תנועות שחרור ומדינות סביב רעיונות לאומיים, חוללה מהפכה, והביאה להקמת המדינה המודרנית. היא חוללה מהפכה גם בתפיסת האינדיבידואל את עצמו. כעת הוא היה חלק מדבר גדול ממנו. חלק מלאום. בתקופה הזו הלאומיות ידעה עליות ומורדות, וחוללה בהיסטוריה דברים גדולים אבל גם אפלים.

בתחילת המילניום הנוכחי, היה נדמה שהלאומיות דועכת. עם התחזקותו של האיחוד האירופי, ועלייתה של הגלובליזציה, הלאומיות החלה להיתפס כגורם ארכאי ומזיק, המאיים על האינדיבידואל, על חירותו ועל ערכים ליברליים אחרים. מבקריה רואים בה שורש כל רע ומחסום בפני ההתפתחות האנושית.
אבל הלאומיות חוזרת ובגדול. גל של לאומיות שוטף את העולם הפוליטי במדינות המערב. הגלובליזציה, בעיקר זו שבקשה לטשטש את הזהויות הלאומיות נסוגה, והפרטיקולריזם ומגמות ההתבדלות הלאומית חוזרות למרכז הזירה הפוליטית. החל מהחלטת הברקזיט בבריטניה, דרך עלייתו של טראמפ ועד עליית מפלגות הימין במדינות אירופיות מרכזיות, רעיונות לאומיים חוזרים לאופנה.

אבל יש הבדל גדול בין יציאת מצרים, ימי ראשית הלאומיות והלאומיות המתפרצת היום. יציאת מצרים סמלה מעבר של מיעוט משעבוד לחרות, והפיכתו ללאום. ראשיתה של הלאומיות המודרנית הייתה ברוב המדינות מהלך של שחרור ממשטר מלוכני עריץ. לעומת זאת, הגל הנוכחי של הלאומיות שונה מאוד. הוא נובע מפחדו של הרוב מפני המיעוט, השונה והזר. מפני האפשרות שהמיעוט ישנה את אופיו של הרוב ולא יאפשר לו לנהל את חייו כרצונו. הפחד מהמיעוט, התושב והמהגר, מביא מדינות אירופיות שהייתה בהן מסורת ארוכה של קבלת האחר וסובלנות לזכויותיו וסבלו, לסגור את שערן ולבן. הוא היה בין הגורמים להחלטתה של בריטניה על הברקזיט, הוא הביא גם לעלייתו של טראמפ, והוא נוכח מאוד גם בהוויה הציבורית בישראל.

פסח הוא גם חג ההגנה על המיעוט. התורה, המצווה לאהוב את הגר-הזר, החלש, בן המיעוט, תולה זאת בחוויית השעבוד של בני ישראל במצרים "ואהבתם את הגר, כי גרים הייתם בארץ מצרים". דווקא מתוך הבנתו של עם ששועבד, מהו השעבוד, ומהי החרות וכיצד יש לנהוג בבני המיעוט, כאשר את הרוב, הריבון.

ללאומיות חשיבות רבה, ותפקיד משמעותי שהחל בבניתו של עם ישראל ביציאת מצרים, ונמשך בעולם ובישראל עד היום. אבל, כמו שלמדה אותנו המאה הקודמת, טמונות בה סכנות גדולות. הגלישה מלאומיות ללאומנות קלה. ומשם, לפגיעה בחרויות ובזכויות יסוד של מיעוטים ושל בני קבוצת הרוב, הדרך קצרה.

חג הפסח וסיפור יציאת מצרים מספרים לנו שללאומיות יכול להיות תפקיד בונה. אבל כדי שתהיה כזו, היא צריכה להיות מאוזנת על ידי מתן חירות וזכויות לפרט, ובהגנה נחושה על החלשים ובני המיעוטים בחברה. הלאום, זה היהודי בישראל כמו גם לאומים אחרים, צריך להבנות יחד עם קבוצות המיעוט, ולא על גבם.

 

המאמר פורסם לראשונה ב"מקור ראשון"