ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

חינוך במדינת כל מיעוטיה

יש מילה בעברית שאיננה ניתנת לתרגום לשפות אחרות: "ממלכתיות". הקושי בתרגום מלמד לא רק על חמקמקות המשמעות של המונח, אלא גם על היותו מאפיין ייחודי של החברה הישראלית. בן-גוריון, הארכיטקט הגאוני של תקומת ישראל, טבע את המונח והפך אותו לדגל המבטא את השאיפה לנטוע תודעת מדינה ריבונית בעם שהיה מפוזר ומפורד בין העמים.

הממלכתיות, כפי שמסביר ניר קידר, נועדה להעצים את האינטרס הכללי מעל האינטרס הפרטי והקהילתי ולחנך את החברה לתודעה ולאחריות אזרחית כוללת. הדוגלים בה מבקשים להגן על המרחב הציבורי של מדינת ישראל מפני השתלטות של קבוצה או מגזר, שינצלו אותו לתועלתם או למימוש חזון ייחודי.

האם עדיין ממלכתיים אנו? הדרך הטובה ביותר להתבונן בחברה היא לבדוק את הדרך שבה היא מחנכת את צעיריה. מזווית זו, ניכרת לעין – ודוקרת אותה – שקיעתו של סדר היום הממלכתי בישראל. כידוע, מערכת החינוך בישראל מפוצלת לזרמים שונים: הזרם הממלכתי (40%), הערבי (26%), החרדי (19%) והממלכתי-דתי (14%). שניים מהזרמים – הערבי והחרדי – אינם מתיימרים להיות ממלכתיים. רק מעט יותר ממחצית תלמידי ישראל מתחנכים בבתי ספר שהכותרת "ממלכתי" מתנוססת מעליהם; כותרת שתוכנה המהותי מתדלדל והולך.

כך, בימים האחרונים נשמעת דרישה להקמת זרם חינוכי חילוני עצמאי, שיחליף את הזרם הממלכתי הכללי או ייגזר מתוכו. רם פרומן, יו"ר הפורום החילוני, קבע כי "אין כאן התבדלות, אלא רצון לקבל את מה שקבוצות מיעוט אחרות מקבלות… העקרון הממלכתי הפך לכלי נגדנו".

דרישה זו, שבעבר הושמעה על ידי מעטים, צוברת תמיכה כתגובה לתחושה ששר החינוך, נציג הציבור הציוני דתי, משתמש בכוחו לשם קידום מערכת הערכים הייחודית המקובלת על בוחריו לא רק במסגרת החינוך הממלכתי דתי, אלא גם במסגרת הממלכתית הכללית. כך בעניין ספר האזרחות החדש, הספר "גדר חיה", פעילות של "מסע ישראלי", שיעורי זהות יהודית ועוד.

טענות מסוג זה אינן חדשות: יוסי שריד ויולי תמיר, כמו גם זבולון המר וגדעון סער הואשמו בזמנו באורח דומה. גם אני נכוויתי אישית כאשר הודחתי מתפקידי כיו"ר ועדת המקצוע באזרחות משום שמוניתי על ידי שרת חינוך, שהמחליף שלה סבר שאינני נאמן לקו האידיאולוגי שלו.

בלי לדון בצדקת המהלכים של השר או בצדקת המהלכים הנגדיים, דומה שהכול יסכימו שהממלכתיות החינוכית בישראל הולכת ומתפוררת. זוהי תוצאה קשה של מלחמת תרבות המתנהלת במלוא עוזה בישראל בין היתר על רקע העברת האחריות בין הגמוניה יוצאת להגמוניה נכנסת. צנטריפוגות חברתיות רבות עוצמה ממיינות אותנו למחנות נבדלים. "איש לאוהליך ישראל". יועצי סתרים לוחשים לאחדים "הגיעה שעתכם – המנצח לוקח הכול", ולאחרים, כתגובה, "הבדלו, כדי להציל את עצמכם".

כיצד עוצרים את המרוץ לתחתית? נדרש פתרון מבני שיבטיח לכולנו כי מנצח פוליטי רגעי, מימין או משמאל, לא ייקח שבי את ילדי ישראל, וכי הממלכתיות תמשיך לעטר את מצחנו הקולקטיבי. על שר החינוך הנוכחי להקים מועצת חינוך ממלכתי, שתפקח על מדיניות החינוך בישראל באופן מקצועי ועצמאי, מתוך מחשבה ארוכת טווח שאיננה נסחפת אחר רוחות מלחמת התרבות. הרכבה של המועצה צריך להיות מאוזן בדרך שתבטא את העושר והגיוון של החברה הישראלית ויש להבטיח לה כללי משילות שיחברו אותה למציאות הישראלית אך ינתקו אותה מהפוליטיקה השוטפת. המועצה להשכלה גבוהה, לפחות כפי שתפקדה בחמישים השנים הראשונות למדינה, יכולה לשמש דגם לחיקוי.

נאום השבטים של הנשיא ריבלין חשף את העובדה שמדינת ישראל היא, למעשה, מדינת "כל מיעוטיה". האינטרס העצמי של כל אחד מהמיעוטים הוא להבטיח כי חינוך הדור הבא לא יהיה מסור בידי מיעוט אחר כלשהו. לפיכך לא רק האינטרס הכולל – הממלכתי – מחייב את הקמת המועצה לחינוך ממלכתי, אלא גם האינטרס של כל אחד מהשבטים.

ייסוד מועצת חינוך ממלכתית בדרך כנה ומקצועית על ידי השר בנט יכולה לתת תוכן ממשי, בעל עומק היסטורי, לרוממות הממלכתיות שבה מתפארת, בדרך כלל בצדק, הציונות הדתית. בן-גוריון מביט בנו. עלינו לשכנע אותו ש"ממלכתיות" היא עדיין מילה בעברית.

המאמר פורסם בידיעות אחרונות