ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

חלם או סדום?

בראשית השבוע התכנסו בירושלים, במקביל, שתי הקבוצות החשובות ביותר של מנהיגי העם היהודי בעת הזו: הממשלה וחבר הנאמנים של הסוכנות היהודית. על פניו, לשתי ההנהגות – של הישראלים, מכאן, ושל יהודי התפוצות, משם – מטרות דומות ושותפות טבעית. הישראלים רואים ביהודי התפוצות אחים ועורף איסטרטגי; יהודי התפוצות רואים בישראל בית שני, מקור לזהות ולגאווה. והנה, בניגוד לכל הגיון, החליטה ההנהגה הישראלית לתקוע אצבעות בעיניה של הנהגת יהדות התפוצות כאשר "הקפיאה" את מתווה הכותל.

זה שנים נציגיה הרשמיים של מדינת ישראל מסבים כתף קרה לזרמים הדתיים הלא-אורתודוקסיים, אליהם משתייכים רוב היהודים הדתיים החיים מחוץ לישראל: הרבנות הראשית איננה מכירה בפסיקותיהם של רבניהם; הממשלה איננה מתקצבת את מוסדותיהם בישראל באופן שוויוני; נשיא מדינה לשעבר סרב לכנות את ראש התנועה הרפורמית בשם "רב" – והרשימה ארוכה ומבישה.

אחד מנושאי המחלוקת נוגע למתן אפשרות ליהדות הפלוראליסטית להתפלל בכותל המערבי על פי נוהגיה. לאחר שנים של וויכוחים והשפלה הצליח מזכיר הממשלה הקודם, אביחי מנדלבליט, להביא את הצדדים להסכמה על מתווה סביר, לפיו החלק הדרומי של הכותל המערבי, שאיננו חלק מהרחבה הקיימת, ישמש מקום תפילה לזרמים, על פי דרכם. כך לא ישתנה דבר באופן התפילה הנהוג ברחבת הכותל – תוך הפרדה בין גברים ונשים, אך הזרמים יקבלו את מבוקשם: מקום נאות, שווה בחשיבותו, שבו יוכלו לממש את מבוקשם הדתי.

אף שהמתווה נחזה להיות בבחינת "זה נהנה וזה לא חסר" (אם מתעלמים משאיפותיהן המוצדקות של נשים אורתודוקסיות ליבראליות, הרוצות לנהל תפילת נשים לא מעורבת, על פי דרכן, אך נמצאות מודרות הן מהרחבה הקיימת והן מהרחבה החדשה), הקיצונים החרדים והחרד"לים סרבו לקבלו. עבורם, עצם ההכרה בקיומו של הזרם הרפורמי על ידי מוסדות המדינה היא בבחינת חילול הקודש. לא נחה דעתם עד שכופפו את ידו של ראש הממשלה והכריחו אותו להרים ידיו ולהכריז על "הקפאת המתווה" שהתקבל בהחלטת ממשלה קודמת.

מסתבר, ולא בפעם הראשונה, שהחלטות הממשלה אינן אלא חומר גמיש, הנילוש מעת לעת, משנה צורה, בהתאם לגחמות של מי ממרכיבי הקואליציה. הקפאת המתווה – כיפוף ראשה של הממשלה כאגמון נוכח רוח מצויה – מבהיר כי ממשלת ישראל לא הפנימה את תפקידה, הנגזר משמה: למשול.
שוב חוזר הניגון הצורמני והמביש: ההנהגה הנבחרת והייצוגית של אזרחי ישראל איננה מסוגלת לקבל החלטות בנושאי מפתח השנויים במחלוקת והיא מעבירה את תפוח האדמה הלוהט לרשות השופטת. מדובר בחידוש עולמי: במקום שרשויות המדינה תתחרנה זו בזו על הסמכות לקבל החלטות ולהנהיג, בישראל הרשויות מתחרות זו בזו מי תצליח לא לקבל החלטה. הריפיון והחדלון הממשלתי "מכריח" את הרשות השופטת לרדת למגרש הזהותי ו"להיות איש" במקום שאין איש. כמובן, כל הכרעה שיפוטית, לכשתתקבל, תזכה את בית המשפט בקיתון של רותחים מהצד המפסיד.

והגרוע מכול: מדינת ישראל פוגעת בחופש הדת של יהודים במונעה מהם לקיים את תפילותיהם כרצונם. קשה להבין כיצד שרי הליכוד והבית היהודי, המבקשים לאפשר ליהודים תפילה על הר הבית בשם חופש הדת, מעיזים למנוע מיהודים אחרים להתפלל כרצונם במרחק כמה עשרות מטרים משם.

אחדות העם היהודי היא נכס ראשון במעלה הן למדינת ישראל והן לתפוצה היהודית. כיפוף הידיים החרדי מאיים לנפץ אחדות זו בניגוד לרצונם הברור של הרוב המכריע של אזרחי ישראל ושל יהדות התפוצות. מחדלם של ראש הממשלה והשרים לנהוג כמתחייב הן מההוגנות הבסיסית והן מהאינטרסים הלאומיים מתייגת אותם כחלמאים, במקרה הטוב, וכאנשי סדום, במקרה הרע.

פורסם לראשונה ב'ידיעות אחרונות'