ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

טראמפ והברקזיט נוהרים לקלפיות

לנצחונו המדהים של טראמפ בבחירות לנשיאות הצטרפה ההצלחה היסטורית ('שיא של מאה שנים') לה זכתה המפלגה הרפובליקנית בבתי הנבחרים ובמדינות. הישגים דרמטיים אלו, חושפים את עוצמת זרמי העומק של הלאומיות האמריקאית ששטפו, אלקטורלית, את אמריקה. נכון שהלאומיות האמריקאית שונה מזו האירופית והישראלית. היא מתבססת על ערכים וסמלים אזרחיים משותפים יותר מאשר על גורמים לאומיים קלאסיים כמו זהות אתנית או היסטוריה משותפת. אבל לה וללאומיות האירופית והישראלית יש מכנה משותף מובהק. היא ממלאת את הצורך האנושי הבסיסי בהשתייכות ובזהות מובחנת. אישית אבל גם לאומית.

שמונה שנות ממשלו של אובמה, שהיה לדעת רבים ליברלי מובהק, אולי אפילו קיצוני, חברו לרוח הליברלית ששולטת שנים ארוכות בזירה הציבורית בארה"ב. בעיקר בתקשורת ובאקדמיה האמריקאית, אבל גם בזירות נוספות. האג'נדה ליברלית קודמה על ידי הסוכנים הללו באופן אינטנסיבי, אפילו אגרסיבי. מי שלא יישר איתה קו זכה לקיתונות של ביקורת. ביטויים של לאומיות אמריקאית ואג'נדה שמרנית יותר שנבעה מהם זכו לביקורת ואף לזלזול. כל מי שסטה מהקו הפוליטיקלי קורקט המבוקש הוצא מחוץ לגדר.
כך נוצר פער הולך וגדל בין ליברלים שהיו עסוקים בהפיכת ארה"ב למודל של פלורליזם פתוח ומכיל, שנכון לאמץ זהויות גלובליות על חשבון ערכים לאומיים. לבין רבים מאזרחי ארה"ב, שמרנים מתונים וקיצוניים יותר, שחשו שהזהות האמריקאית נשחקת, והלכו וחשו זרים בביתם. ההצלחה של טראמפ בבחירות היא ראקציה חריפה לכך וביטוי מובהק לרצון של רבים מהאמריקאים לזהות לאומית מובהקת יותר, שתאפשר להם הזדהות, ולעתים זהות. טראמפ נתן להם את זה. בחירתו מחזירה את הלאומיות האמריקאית למרכז הבמה. ביושבה בבית הלבן, גם המקהלה הליברלית כבר לא תוכל להקטין אותה בהבל פה ולומר שאינה לגיטימית.

תופעה דומה באה לידי ביטוי בברקזיט. גם להחלטה המפתיעה ההיא היו גורמים שונים, אבל המרכזי שבהם היה רצון לשמור על הלאומית הבריטית מפני היטמעות באירופה ואבדן זהות. קריאותיהם של תומכי הפרישה מהאיחוד התמקדו בפן הלאומי ודיברו על החזרת בריטניה לבריטים. גם שם, במובנים רבים, זו הייתה הצבעת של מחאה אל מול ליברליזם ושנים של מדיניות רב תרבותית מכילה. ובעיקר רצון למצוא זהות לאומית מובחנת ומובהקת.

בישראל, הלאומיות היא שחקן מובהק בזירה הציבורית. גם רוב הליברלים שבין הישראלים, מקבלים אותה כאבן יסוד לקיומה של מדינת ישראל. אבל גם בישראל, נוצר בתקשורת ובשמאל סנטימנט ליברלי משמעותי, שבחלקו ניסה לרדד את הלאומיות בישראל. גם כאן התגובה באה לידי ביטוי בהישג לא צפוי ומפתיע של נתניהו בבחירות האחרונות. וכך גם במדינות אירופיות נוספות. הברקזיט, וביתר שאת בחירתו של טראמפ נותנים רוח גבית משמעותית לימין האירופי ולשובה של הלאומיות גם במדינות אירופיות בהן היא נחשבה עד לאחרונה שריד שנות אי שם במאה ה-20.
כפי שהדברים עכשיו, הלאומיות חוזרת ובגדול. והיא כאן, בעולם המערבי בישראל, בשביל להשאר ולהשפיע. אחרי עשורים של מאבק ליברלי-אינטלקטואלי בלאומיות, שנראה שכשל, הלאומיות מרימה ראש. במציאות הזו, לאינטלקטואלים, גם אלו הליברלים ביותר, יכול להיות תפקיד מכריע. נכון, אפשר להתבצר בקמפוסים ובכלי התקשורת, להוריד את הראש, לקונן ולהמתין עד יעבור זעם. אבל זו תגובה לא אחראית.

ללאומיות פנים אחרות, קשות, הלאומנות. בעוד לאומיות מאוזנת יכולה להיות גורם מאזן ומיצב, בתוך מדינות ובמערכת הבינלאומית, לאומנות יכולה להיות חיה טורפת. הגלישה מלאומיות ללאומנות היא סכנה הרובצת לפתחה של כל מדינה, ובמציאות הנוכחית, היא גדלה.
לכן, מוטלת על כל מי שיש בו אחריות ורצינות לפעול ולא להסתגר. מי שהנעשה מחוץ למדשאות הפלורליסטיות של הקמפוס שלו, או משרדו המתוחם באמונתו הליברלית המונלטית מטריד אותו, חייב להצטרף למאמץ האינטלקטואלי הקיומי של טיפוח לאומיות מתונה ומאפשרת. כזו שיש בה רכיבים לאומיים לצד רכיבים פלורליסטיים. כזו שיש בה בלמים וסייגים שימנעו את התדרדרותה ללאומנות. כדי לעשות זאת אין צורך לוותר על שאיפה לזמנים אחרים. אבל יש צורך להסתכל למציאות בעיניים, ולהבין שפיתוח לאומיות אחראית הוא צורך חיוני גם בישראל וגם במדינות רבות אחרות.

המאמר פורסם בהארץ