ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

יום חג לדמוקרטיה

החודשים האחרונים המחישו היטב כי הדמוקרטיה נקנית בייסורים. אנו מגיעים לרגעי ההכרעה מותשים וכואבים. חשפנו ציפורניים, הטלנו מומים, הטחנו עלילות דברים, הכפשנו ללא גבולות, בדינו ללא אתיקה. הבטחנו מה שלא נוכל לקיים והתנהגנו בניגוד למה שהבטחנו. סחטנו עד תום את בלוטות הרעל.

ההיריון הארוך של תקופת הבחירות לווה בבחילות רבות במעלה הדרך. קללת "בעצב תלדי ח"כים"  – קוימה בנו בריבית דריבית. אבל, הנה מתקרב רגע הלידה ותוצאות האמת עוד מעט תבקענה מצוואר הרחם הלאומי. זהו יום גדול, יום הבוחר, שראוי להתעכב ולהביט בו. כבסופת הוריקן, שנעה וזורעת הרס, אך במרכזה עין-סערה שקט, כך גם יום הבוחר, המציע לנו רגע של חסד, של השתהות, המבדילה בין סערת הקמפיין שלפניו לבין סערת הקמת הקואליציה שאחריו.

ביום הבוחר מגיע לישראלים לחגוג. לפוש מהייסורים שהיו ושיהיו, ולהתברך בשורה של ניסים, שמאפיינים את היום. 

ראשית, חגיגת השוויון. שוויון בין בני אדם הוא יעד חפץ, שחברה מתוקנת אמורה לקדמו. אבל מימוש היעד בחיים הריאליים נתקל בקשיים גדולים, שהרי המציאות מאופיינת בהעדר שוויון כרוני בין החכם והטיפש, המכוער והיפה, הגבר והאישה, האסיר והחופשי, המוגבל פיזית או שכלית והבריא בגופו ובנפשו. והנה, ראו זה פלא, הבדלים אלו הופכים  שקופים ביום הבוחר. זכות הבחירה אוניברסלית, נתונה בשווה לכולם. אין היררכיה בין הטייקון והקבצן, הגאון והשוטה, החייל והמשתמט משירות, הנאמן והבוגד. באופן חריג, נוגד אינטואיציה, לכולם זכות שווה להכריע בשאלה הגדולה של החיים הציבוריים: מי ינהיג את המדינה. ראוי לחגוג זאת.

שנית, ההשתתפות הפוליטית. בעולם רציונלי, למה כדאי לכל אחת ואחד מאתנו לטרוח ולהצביע? הרי הקול היחיד, של הפרט, הוא כל כך שולי מול המסה האדירה של שישה מיליון בוחרים, שניתוח כלכלי פשוט מלמד שאין הגיון בעמידה בתור בקלפי. התועלת האישית מההצבעה זניחה ממש ולכן, על פניו, גם לבעל העדפה נחרצת בשאלה הפוליטית, עדיף להיות "טרמפיסט". לבחור רציונאלית באדישות ו"ללכת לים". ואולם, בפועל, הרוב המכריע – בבחירות האחרונות מעל 80% מהזכאים ששהו  בארץ – איננו אדיש. מיליוני אזרחים פועלים בניגוד להגיון, מתוך קבלת עול של "חובה אזרחית" אמורפית. מסתבר שאכפת לנו מעבר לשיקולי תועלת. ישראל היא "בית" שדרך ניהולו יקרה מאד לליבנו. רוב הציבור מנצל את הזכות לשאת באחריות לגורל המשותף מתוך עניין עמוק בחברה ובמדינה. ראוי לחגוג זאת.

שלישית, האמון בשיטה. החברה הישראלית בעיצומה של מלחמת תרבות. הצדדים הניצים חלוקים על הכול – אידאולוגיה, זהות, אמונה, חזון וכמובן גם אינטרסים. רקמת הקיום המשותף נמתחת עד כדי קרעים. החוויה הקולקטיבית היא של משחק סכום אפס: הצלחת האחד נתפסת, בהכרח, ככישלונו ואף אובדנו של האחר. לפיכך היצרים גואים, המעצורים משתחררים והלשון משתלחת. והנה, ראו זה פלא: אף שהדמוקרטיה שלנו במשבר, האמון הרחב בשיטה הדמוקרטית, במובן של כללי משחק לקבלת החלטות לאומיות, נשמר. יש טענות לשחיתות ולשימוש לרעה בכוח, אך הכול מבטאים מחויבות עקרונית לציות לכללי המשחק. גם כיום, כמו בעבר, ועל אף התלהטות מלחמת התרבות, אם תוצאת הבחירות תהיה החלפת השלטון, איש לא יעלה על דעתו להכשיל את ביצועה בשטח. ראוי לחגוג זאת.  

לוח השנה הישראלי איננו כולל אפילו יום חג אחד המשותף לכל חלקי האוכלוסייה. יש לנו חגים יהודיים וציוניים למכביר, אך אין לנו יום חג אזרחי. יום הבוחר, אחת לכמה שנים, יכול להיות יום שכזה, שבו כולנו נשמח ונתגאה בשוויון, באכפתיות ובמחויבות הרחבה לכללי המשחק הדמוקרטיים. כדי שהחגיגה הנדירה כל כך תתממש, על מפעילי סמבטיון המחלוקת הישראלית, המתמודדים בבחירות, לקבל על עצמם איפוק במשך יום אחד מידי ארבע שנים. אין וודאות שכך יקרה: כזכור, בשנת 2015, חולל יום הבוחר באמצעות הסתה והטיות שיקריות. אסור להניח לכך לחזור על עצמו. עוד נכונו פיתולים בדרך האבנים הצהובות המוליכה את מי מהמתמודדים אל הבית ברחוב בלפור. אך היום עליהם לכבד את הקדושה האזרחית של יום הבוחר ולאפשר לכולנו להתבסם בניחוח המיוחד והנדיר של רגע כלל-ישראלי