ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

ישראל כמודל ללאומיות אירופית מתחדשת

לתוצאות משאל העם בבריטניה שהכריע Leave, סיבות רבות ומגוונות, כלכליות, פוליטיות וחברתיות, אבל הסיבה המרכזית לרצונם של האזרחים הבריטים לעזוב את האיחוד הייתה 'לשמור על בריטניה'. במהלך הקמפיין גם מנהיגי לייבור והשמרנים עשו שימוש מאסיבי בטיעון הלאומי. שלא לדבר על נייג'ל פרג', מנהיג UKIP הימנית, שאיים על הבריטים באבדן קרב של הממלכה, ודחף בכל כוחו את מחנה ה-Leave. וזה עבד. החשש מפני אבדן אפיה הלאומי של הממלכה המאוחדת, היטמעות המסורת האנגלית בזרם בלתי פוסק של מהגרים, והזרות שהחלו לחוש תושבי הממלכה בארצם, היו גורם מרכזי בהכרעת הכף. הלאומיות הבריטית נצחה.

ימים יגידו אם בריטניה היא סנונית ראשונה לעזיבת האיחוד האירופי ומדינות אחרות ילכו בעקבותיה, או שזה יסתיים בבריטניה. אבל בדבר אחד אין ספק, הלאומיות חוזרת לקדמת הבמה בכל מדינות האיחוד. גם במדינות המתונות ובעלות האופי הגלובאלי, הקולות הקוראים לשמור על הזהות הלאומית, ולצמצם את החשיפה לגלובליזציה ולערכים ליברליים קיצוניים, וגם למנוע שינויים מרחיקי לכת באופי האוכלוסיה, הולכים וגוברים. ברוב מדינות היבשת הימין מתחזק, ומפלגות לאומיות, על גבול הלאומניות או מעבר לו, צוברות תומכים וכוח. אבל גם במפלגות מרכז, ואפילו שמאל, הקולות שונים מבעבר. גם מנהיגי שמאל מובהקים כמו הולנד בצרפת, מתחילים לדבר פתאום על חשיבות האופי הלאומי ועל שמירה על צביונה הלאומי, לעתים לאומי-אתני, של מדינתם.

אירופה של השנים הקרובות תחפש את דרכה, בין זהות לאומית לערכים גלובאליים, בין טהרנות אתנית לקבלת האחר. תשובות אפשריות, ואפילו טובות, לאיך בונים איזון כזה, בתנאים קשים, יכולים האירופים למצוא בישראל.

מדינת ישראל היא מקרה ייחודי, ולכן מאתגר, של מדינת לאום. כמדינה יהודית ודמוקרטית, למימד הלאומי יש בישראל מעמד חוקתי משמעותי. ללאומיות בישראל, היבטים דתיים. יתרה מזו, מעת הקמתה, במדינת ישראל מיעוט לאומי משמעותי-המיעוט הערבי, שזוכה, לפחות דה-יורה, לשיוויון זכויות מלא. בשישים ושמונה שנות קיומה, עסוקה מדינת ישראל ביצירת איזון חוקתי ופרקטי בין היסוד הלאומי פרטיקלרי-היהדות, לבין היסוד המערבי-גלובלי-הדמוקרטיה הליבראלית. הוגים, פוליטיקאים ובית המשפט העליון והחברה בכללותה, מנהלים דו שיח עשיר ומתמשך באשר לאיזון הנכון, בין יסודות אלו. הרוב היהודי, על תפיסות העולם השונות, לעתים הקוטביות שבו, ונציגי המיעוט הערבי, כולם שקועים במאמץ מתמשך, לקיים מדינה שהיא גם לאומית וגם אוניברסלית, גם פרטיקולרית, וגם גלובאלית.

אי אפשר לומר שהמאמץ הוכתר בהצלחה מלאה והגענו לנקודת האיזון המושלמת. למען האמת, המאמץ הזה, הדו-שיח הזה, לעולם לא ייפסק. אבל אין ספק, שהניסיון הישראלי המתמשך יצר תקדים מרתק, וחשוב מזה מוצלח. למרות האתגרים הביטחוניים והאחרים, מדינת ישראל יצרה מודל מתפקד ומצליח של מדינת לאום שהיא גם וגם. יש לאן לשאוף, יש מה לשפר. אבל בגדול, זה באמת עובד.

לאחר עשרות שנים של 'מות הלאומיות', מסתבר למדינות רבות באירופה שהלאומיות חיה ובועטת. לפתע, הן צריכות להתמודד עם אתגר משולש: להגדיר לעצמן, מדינה מדינה ואופיה, מהי זהותה הלאומית במאה ה-21; למצוא את האיזון הנכון בין המימד הלאומי לזה האירופי והגלובאלי; ובחלק ניכר מהמדינות, גם להתמודד עם מיעוט אתני משמעותי שאינו שייך לרוב מבחינת לאומית ואתנית, ולעתים הוא אף בעל שאיפות משל עצמו. מדינות אירופה מגיעות לאתגר הזה לא מוכנות. קצת כמו מדינת ישראל לפני עשרות שנים, הן צריכות להגדיר מחדש את הלאומיות, לקבוע מחדש את גבולותיה ולכונן באופן אחר את יחסיהן (הערכיים) עם העולם. 

בענין הזה ישראל יכולה להוות מודל מצוין. מדינות אירופיות שיחפצו בכך, ימצאו כאן חכמה עיונית, משפטית ומעשית מצטברת להתמודדות עם הסוגיות הללו. לימוד מהמקרה הישראלי, יכול לסייע להן לגבש גם תהליכים להתמודדות עם האתגרים הללו, וגם תשובות מהותיות ליחסים האפשריים בן המימד הלאומי לזה הדמוקרטי וגלובאלי במאה ה-21.