ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

כבודו?

המשפט והמערכת האנושית המפעילה אותו הם מכשיר חברתי חיוני המאפשר חיים משותפים בחברה מגוונת. הדמוקרטיות המערביות מבינות את חשיבות המשפט ולכן הן מעניקות לשופטים עצמאות בהפעלת שיקול דעתם ומפקידות בידיהם סמכות הכרעה בנושאים הרי גורל (אף שמשרעתה היא נושא למחלוקת מתמשכת).

בישראל דברים אלו אמורים להיות ברורים במיוחד הן משום שמדורת המחלוקת הלוהטת שלנו בשאלות של זהות – "מלחמת התרבות" – מחייבת קיומו של מחלץ ערמונים בעל סמכות הכרעה המקובלת על הכול, והן משום שכל אחד מהישראלים הוא חלק מקבוצת מיעוט, בהקשר כזה או אחר, ולכן כולנו זקוקים לגורם אמין שישמש מגן בעת צרה מפני כוחו של הרוב.

והנה, זה שני עשורים החברה הישראלית עסוקה בערעור אמינותו של המכשיר החברתי החשוב הזה. בעבר, היה זה בעיקר הימין שנשב צינה כלפי בית המשפט. כיום, במהלך שאין לטעות בזיהויו, השמאל פועל בצורה דומה.

עיון בעיתון זה, בסתם יום אחד של חול (המועד), 27.9.18, מדגים זאת היטב ביחס המופגן בו הן כלפי המשפט והן כלפי השופטים:

עורך "הארץ", אלוף בן, מתחבט בגלוי בשאלה האם ראוי לאתרג את נתניהו – במילים לא מכובסות, להעלים עין מהתנהגותו, גם אם היא חשודה כעבריינית – ככל שיתברר כי הוא מוכן להתקדם לכיוון הסדר עם הפלסטינים ("דילמת השמאלן"). אחרי מיליוני מילים ב"הארץ" בגנות המוסרית ובאחריות המשפטית שיש לייחס לנתניהו בגין הפרשיות השונות שנחקרות נגדו; לאחר מאות דיווחים קודרים בחמישים גוונים של שחור על המערכה המשפטית המתנהלת סביב התנהלות ראש הממשלה וצוותו; נוכח (לפחות) עשרות כותרות ראשיות ומאמרי מערכת שנועדו למוטט את הלגיטימיות של ראש הממשלה הנבחר עקב עבירות לכאורה על החוק – מגיע עורך העיתון ושוקל ברצינות מה יותר חשוב: הסיכוי לפתרון הסכסוך עם הפלסטינים או הסיקור שקיבל ראש הממשלה באתר "וואלה" והשמפניה והסיגרים שקיבל במתנה?

הכותרת מציגה דילמה, אך בגוף המאמר כבר מצויה ההכרעה: "התשובה ברורה מאליה" והיא מתמצה מציטוט בהסכמה של איש אקדמיה בכיר: "כאשר מכריזים על פריצת דרך מדינית אין לפשפש במניעים יתר על המידה". בהינף אמירה מדינית מתונה אחת של ראש הממשלה, ההאשמות נגדו הפכו להיות זוטות. כאשר הדילמה מנוסחת במילים – מה יותר חשוב "סיום או צמצום הכיבוש או סעודות השף במעון בבלפור?" – מתברר כי הצל הכבד שהוטל על נתניהו ועומד במרכז סדר היום הציבורי בשנתיים האחרונות ניתן למחיקה אם המדיניות של החשוד תואמת את טעמו של העורך.  

ברור לי שאלוף בן מחויב, ברמה העקרונית, לשלטון החוק, אלא שהוא מודד, על פי השקפתו הפוליטית, את המשקל העצום של היתרונות שינבעו מהסדר מדיני – מהצלת חיי אדם ועד לעצם הבטחת שרידות המדינה –  מול האופציה של "ייקוב הדין את ההר" ובוחר בחירה שהיא לכאורה ריאל פוליטיק, ולשיטתו מקדמת את האינטרס הציבורי. זוהי טעות אסטרטגית. עמדתו חותרת תחת עצם היכולת של מדינת ישראל להתקיים מתוך מחלוקת כיוון שהיא מקרינה זלזול בחשיבות העקרונית של עשיית צדק בלי משוא פנים ומשום שהיא מכפיפה את מערכת אכיפת החוק לאינטרסים של אג'נדה פוליטית מסוימת. זוהי הטמנה של גלולת רעל בחיים הישראליים הממלכתיים.

ייאמר במפורש: אם חס וחלילה היועץ המשפטי לממשלה או אחרים במערכת אכיפת החוק יפעלו בהתאם להמלצה שלא לפשפש במעשי ראש הממשלה – ולדעתי, בהכירי אותם, לא קיים חשש כזה –  הם יבגדו בתפקידם. יהיה בכך אישוש ברור של האשמות הימין לפיהן המשפט הוא כלי שימושי בידי צד במחלוקת הישראלית למימוש העדפותיו. כיצד יגיב עורך "הארץ", כאשר תוצג תמונת הראי של  הטיעון שלו על ידי "מקור ראשון", הדתי לאומי, בזו הלשון: כיוון ש"שמירה על בטחונה של מדינת ישראל" ו"אי חלוקתה של ארץ אבות" חשובות לאין שיעור מהחטאים הקטנים של נתניהו בסעודות השף במעון בבלפור, יש להשאיר אותו על כנו, כל עוד הוא נאמן לאג'נדה של הימין, גם אם יוכרע כי הוא עבריין. אכן, דברים מעין אלה אמר הרב אלי סדן, ראש מכינת עלי, והותקף עליהם בצדק מעל דפי "הארץ". מתברר, אם כן, שעל אף הקרע העמוק בין ימין ושמאל בישראל, יש בקרב האליטה החושבת בשני המחנות הסכמה על כך שהמשפט ושלטון החוק יכולים להידחק הצידה לשם קידום האידיאולוגיה המועדפת עליהם.

באותו גיליון עצמו מותקף לא רק "המשפט" אלא גם "השופטים", ושוב באמצעות העלאת דילמה. יוסי קליין ("שופטים בשם אלוהים"): "הדילמה של השופטים הדתיים היא למי הם מחויבים יותר, לאמונתם או לחוקי מדינתם". גם כאן הדילמה היא רק לכאורה, דחליל קש, שהרי קליין קובע כעובדה ששופט שהוא גם דתי וגם לאומי לא יכול לשפוט בהגינות מתנחלים וערבים. זוהי חזרה מדויקת על טענות שנשמעות מימין, זה שנות דור, על "בית המשפט של מרץ". קליין לא מהסס לקבוע כי חילוני שמאלני שיבוא להישפט אצל שופט דתי לאומי יחשוב כי "הלך עלי… משפט הוגן כבר לא יהיה פה".

הנה כי כן, טיעונו של קליין מהדהד את הטורים האופייניים ל"בשבע" העיתון החרד"לי, שם מאשימים  זה שנים שהנשיא ברק והשופטים "מהסוג שלו", חילונים החשודים כשמאלנים, מקדמים אג'נדה של רדיפת המתנחלים ושל דילול האופי היהודי של המדינה. טענות אלו, משני הצדדים, מבטאות חוסר אמון במקצועיות של השופטים וביכולת שלהם לשרת את הקהל שלא מתוך ההעדפות הזהותיות הפרטיות שלהם.

כאשר עורך "הארץ" מציב מעל העיקרון של שלטון החוק ומעל הקביעה כי דין אחד שווה לכולם את האג'נדה המדינית היקרה לליבו הוא זונח את המשלט החשוב ביותר שעיתון זה אמור להגן עליו: שלטון החוק. דבר דומה כבר קרה באתרוגו של שרון כאשר יזם את ההתנתקות והחטא ההוא מתדלק עד היום את האי-אמון של חלק מאנשי ימין במערכת שלטון החוק. כאשר כותבים ליבראליים – קליין הוא רק אחד מיני רבים ומתרבים; זכורות לרעה הטענות נגד המינוי של השופט סולברג רק משום שהוא מתנחל – מוציאים תעודת פסלות לשופטים שנשבעו אמונים למדינת ישראל בגין אמונותיהם הדתיות, הם מתניעים דחפור D-9 אימתני נגד מערכת השפיטה כולה. מה ההבדל בין מוטי יוגב ליוסי קליין?

פורסם לראשונה בהארץ.