ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

כיוון חדש לציונות הדתית

מיהי הציונות הדתית? האם יש לה עתיד כמגזר, כקהילה אחת, או שדינה להתרסס לקהילות קטנות, נבדלות ומפולגות? האם יש טעם למצוא מכנה משותף רחב אחד, או שהימים הללו חלפו, ובאה העת להכיר בכך שמדובר בשם תואר בלבד, ללא תוכן אמתי? האם יש לשמור על 'טוהר המחנה', כמו שטען כאן לאחרונה הרב אלי סדן וסבורים אחרים, או להעדיף הטרוגניות מכילה?

לשאלות אלו אפשר לתת שני סוגי תשובות, סוציולוגית-תיאורית-המצוי, ונורמטיבית-הרצוי. שתי התשובות משלימות זו את זו. אבל קודם לכן כדאי לברר לשם מה המאמץ.

העולם המערבי משתנה, שוב, לנגד עיננו. התקופה האינדיבידואליסטית נראית לקראת סיומה. אחרי כמה עשרות שנים של הליכה לקראת אינדיבידואליזם קיצוני המבקש למחוק זהויות רחבות, קהילתיות, שבטיות, לאומיות; אחרי שנים בהם הפרוגרסיביזם דחף ניסה להדחיק את כל מה שמעבר לאני-לפרט, בהיבט של זהות וזכויות, במקומות רבים בעולם קבוצות ועמים דורשים את זהותם בחזרה. הפוליטיקה המקומית והבינלאומית, שבה לדבר את שפת הזכויות. יש שיאמרו העולם חוזר לאחור, אחרים יקבעו כי העולם 'חוזר' קדימה.

ובכל זאת, יש הבדל בין עולם הזהויות העכשווי לזה שעבר מן העולם. בעוד בעבר זהויות היו אקסלוסיביות, ואופיינו במחויבות גבוהה של בני הקהילה לרוב מרכיבי הזהות שלה, עולם הזהויות של התקופה הפוסט-אינדיבידואליסטית, שהוא גם פוסט-מודרני, מאופיין בזהויות היברידיות. כאלו שחיות בשלום עם גם וגם וגם. כאלו בהן רמת המחויבות לכלל רכיביה של זהות אחת, נמוכה, ואנשים חשים שלמים בעולמם גם אם הם נושאים מספר זהויות ומחויבים ברמה משתנה, לסטים שונים של ערכים, לעתים גם כאלו שמתנגשים ביניהם. ואם יישאלו, הכיצד? לא יטרחו להשיב יותר מ 'בכך אני מאמין' או 'כך אני מרגיש'.

להשתייכות לקהילה יש ערך עצמי וליצירת קהילה רחבה, ערך תועלתני לחבריה. זהות היא שייכות. השתייכות לקבוצה. האפשרות להיות חלק ממהות גדולה ממך, הפרט. להזדהות עם עולם של ערכים שאתה חולק עם אחרים במשותף. להשתייכות של רבים לקהילה, יש ערך עבור הקהילה ופרטיה. הם יכולים לפתח ביחד את הזהות המשותפת שלהם, לקדם אותה אל מול זהויות מתחרות, ולהשיא את המשאבים החומריים והאחרים שניתנים להם כקבוצה [ולקדם את ענייניה אלו בכלים פוליטיים].

בעולם בו חיפוש אחר הזהות נמצא בשיאו, והפוליטיקה החברתית פועלת ומשוחחת במידה רבה סביב שיח של זהויות, יש ערך רב בשימורה של זהות ציונית דתית. ערך עבור חבריה של קבוצת הזהות, וערך עבור הקבוצה עצמה. שאלת מליון הדולר היא אם כן, מהי הזהות הזו, מהם גבולותיה, מי 'רשאי' לבוא בשעריה, ובעיקר מיהו 'בעל הבית' שיחליט על כך.

נתחיל בתיאור המצוי. בתקופה האחרונה (יחסית) נערכו שני סקרים מקיפים של הציונות הדתית. זה של המכון הישראלי לדמוקרטיה (דתיים? לאומיים!) וזה של ארגון הרבנים 'בית הלל'. מאז נערכו עוד כמה סקרים, בעיקר על ידי 'מקור ראשון'. הסקרים שונים במתודולוגיה שלהם ובשאלות שהציבו, אבל נותנים במקובץ, תמונה מהימנה על הציונות הדתית-היקפה ומאפייניה.

מבין הסקרים, היחיד שבדק את היקף המשייכים את עצמם לציונות הדתית מכלל האוכלוסייה היהודית היה זה של המכון הישראלי לדמוקרטיה. ממצאי הסקר הדהימו. כ-22% מהיהודים בישראל רואים את עצמם כשייכים לציונות הדתית (או בלשון הסקר, דתיים-לאומיים). 22% מזדהים, לפחות במידה רבה, עם אורח החיים וההשקפות של הציונות הדתית. רובם רואים את עצמם דתיים (במידה שונה), אבל חלק ניכר מאוד (24%) רואים את עצמם כמסורתיים-דתיים, וחלק אף כחרדים. כלומר, במובן של הבחירה הזהותית של השתייכות מגזרית-קהילתית, יותר מחמישית מהיהודים בישראל בוחרים לאמץ לעצמם את הזהות הציונית-דתית.

מבט עומק לתוך הקבוצה הזו, מגלה שונות בין חבריה, כמעט על כל ציר רלבנטי. עם זאת, מבין פרטי הזהות הנמצאים משני צידי המקף, השונות גדולה יותר בהיבטים הדתיים מאשר באלו הלאומיים. כשמדובר על לאומיות, הזדהות פוליטית, יחס למדינה, יחס לשירות צבאי, וכן הלאה, השונות בתוך הציונות הדתית אינה גדולה. רוב חבריה של הקבוצה,, כשמם, נושאים בגאווה דגלים לאומיים, ימניים על פי רוב, ורואים כמעט אך טוב במדינה וסמליה. התמונה מורכבת יותר ביחס לערכים הדמוקרטיים, כשוויון וחופש ביטוי, אבל גם כאן השונות אינה גדולה מאוד.

מנגד, השונות ביחס לצד השני של המקף-הדתי-גדולה. בשאלות של זיקה לשמירת מצוות, יחס למודרנה, מעמד נשים, שירות נשים בצבא, הפרדה מגדרית בחינוך, סוגיות דת-ומדינה וכן הלאה יש הבדלים משמעותיים מאוד בין תתי הקבוצות. כמעט בכל הנושאים הללו, יש פערים של עשרות אחוזים בין אלו המגדירים את עצמם חרדים לאומיים לאלו המגדרים עצמם דתיים מודרניים או ליברליים. השונות הזו נשמרת לרוחב הסקרים ועוברת כחוט השני בסקרים כולם.

הסקרים, מטבעם, מספרים רק חלק מהסיפור. את זה המדיד. הם אינם מתיימרים או יכולים למדוד  את השונות האידיאולוגית בתפיסות העולם בציונות הדתית (זו שלא באה לידי ביטוי בפרקטיקות). למה הכוונה? בקרב החרדים הלאומיים למשל, ישנם כמה תתי קבוצות בעלות השקפות עולם דתיות שונות ומגוונות: 'אנשי הקו', תלמידי 'מרכז הרב' המסורתית, אנשי בית-אל וכן הלאה. יודעי ח"ן יעידו על מלחמות אידיאולוגיות נוקבות בין תתי בתי מדרש אלו. גם בתתי המגזרים האחרים, יש שונות בתפיסות העולם בין בתי מדרש שונים ושיטות שונות, שאינם מדידים באמצעות סקרים.

ציונות יש גם בחברה היהודית הכללית. גם לאומיות. הייחוד של הדתיים-לאומיים, הוא בדתיות (ובמקף). מן הסקרים עולה במקובץ תמונה לפיה דווקא במאפיין הזהותי בו מתייחד המגזר הזה לעומת אחרים בחברה היהודית – הדתיות, יש שונות גדולה מאוד. אין, אם תרצו, ציונות-דתית אחת, אלא תתי קהילות, שהמכנה המשותף של כולן, מעבר ללאומיות, היא זיקה מסוימת לדתיות ולשמירת מצוות, אבל לא הרבה יותר מזה. אם זו התמונה, אם השונות כה גדולה, אולי הגיעה העת לוותר על הציונות הדתית ולהכיר בכך שמדובר, למעשה בכמה זהויות שונות?

התשובה לשאלה הזו נמצאת במגרש הנורמטיבי, הרצוי. האם במצב הדברים הזה ניתן לשרטט מכנה משותף לציונות הדתית או שמא השונות בין רכיביה, הופכת את החיפוש אחרי גג אחד, כותרת אחת מאחדת, לחסרי תוחלת. האם ניתן להפיק את הרווח המקווה מאימוץ זהות אחת, מכילה, בה פרטים להם תפיסות יסודיות שונות של הדתיות שלהם ושל המקום בו היא תופסת בחייהם ובעולמם הערכי או שהתוצאה היא עיסה זהותית דלילה וחסרת ערך.  

אני מבקש לתת תשובה לשאלה הגדולה הזו מפרספקטיבה היסטורית וניתוח של המציאות העכשווית.  מבט היסטורי רחב על תולדותיה של הזהות הציונית דתית, מאפשר לשרטט, במכחול עבה מאוד, שלוש תקופות: התקופה המזרחניקית (תקופת ההתהוות); התקופה הקוקניקית (תקופת ההתקשחות); התקופה הבתר-קוקניקית ציונות דתית-היברידית/מכילה. לשם הדיון הזה ארחיק עדותי לימי המדינה בלבד.

התקופה המזרחניקית (תקופת ההתהוות): אצל אחינו החרדים, מזרוחניק הוא שם גנאי המבקש לאפיין את הנושא אותו בפשרנות דתית חסרת בסיס, הנכונה לוותר על היהדות האמתית לשם מימוש אידיאלים לאומיים וגם כך סתם. גם בעיני רוחנו, ניצב איש עם שפם וכיפה סרוגה שמוטה הצידה, בעל זהות שסובלת מרגשי נחיתות מהחרדים – בהיבט הדתי, ומהחילונים – בהיבט הלאומי. התמונה הזו מעוותת. 'האבות המייסדים' של הציונות הדתית, נטעו אותה בקרקע רוחנית פוריה, של כתיבה על השילוב המתהווה הזה בין לאומיות מתחדשת לדתיות ופעלו, במישור הפוליטי והחברתי, כדי להביא לידי ביטוי את הזהות הזו במדינת ישראל הצעירה. ועם זאת, השתיל הצעיר של הזהות הציונות הדתית בתקופה הזו היה צנוע, צר צמרת וענפים, ורך עדיין מבחינת קשיחותו האידיאולוגית.  

התקופה הקוקניקית (תקפות ההתקשחות): בסוף שנות השישים, עם פריצתו של גוש אמונים וכיבושו את הזהות הציונית-דתית, עלתה גם הזהות הדתית הקוקניקית. תלמידיו של הרב צבי יהודה הכהן קוק (תלמידיו של רב צביודה) כבשו לא רק את ראשי הגבעות בשומרון אלא גם את מערכות החינוך הנמוך והגבוה ואת בתי המדרשות ובתי הכנסיות. יוצאי ישיבת מרכז הרב ובנותיה, חדורים בערכי לימוד התורה וההקפדה במצוותיה, ונחושים להאבק במה שנראה בעיניהם פשרנות דתית, החלו להשפיע באופן משמעותי על הזהות הציונית דתית וגדלו דורות של תלמידים שבזו לדור המייסדים וראו בעצמם מכונניה של זהות חדשה, שאינה גם וגם פשרני, אלא מתיכה את הרכיבים השונים, למקשה לאומית-דתית מופלאה שעושה את הכל לכתחילה. תולדותיה של זהות זו, שקועים עמוק בציונות הדתית העכשווית, ובלבוש חרדי-לאומי חדש, וקיצוני עוד יותר, נשאיה, רואים עצמם כשומרי החותם, כמנחילי הגחלת.

התקופה הבתר-קוקניקית (ציונות דתית-היברידית): כאמור, השונות הדתית בציבור הדתי-לאומי גדולה. במובן מסוים התקופה הזו, של שני העשורים האחרונים לערך, יצרה סינתזה של הזהויות השונות, והיא בבואה שניכרים בה גם רכיבי הזהות הקוקניקית וגם רכיבי הזהות המזרחניקית. בבואה, אך לא תמונת ראי, שכן נוצרו בה זהויות משנה חדשות. בעוד המיינסטרים שבסקרים מגדיר את עצמו 'דתי' ללא אפיון נוסף (חרד"לי; ליברלי; מסורתי) קמו, מתוך ריבוי של בתי מדרש, וזרם החיים, זהויות נוספות, חדשות. תתי קבוצות, שכל אחת רואה עצמה כנושאת דגל, ולא כתוצאת פשרה, וכל אחת סבורה שהיא לפחות לגיטימית, אם לא נושאת הבשורה המרכזית של הציונות הדתית.  

הזהות הציונית-דתית ההיברידית, היא זהות מכילה אחת ולא גבב אקראי של רכיבי זהות. יש בה יסודות זהים-דתיות ולאומיות. יסודות המקבלים פרשנות שונה בתתי הזהויות השונות שמרכיבות אותה, אבל מכוונות יחד לעיצוב של חברה ומדינה בצלמם של ערכים ונורמות שמקורם ביהדות.

נכון, יש שונות גדולה בדרך בה חיים וחווים את הזהות הזו תלמידי ישיבת הר המור, ורבני המכינה בעלי, ובאי בתי הכנסיות הלייטים של גבעת שמואל. אלו רוצים מדינת הלכה, ואלו מבקשים מדינה בה התורה היא מקור נוסף לעיצוב החיים הציבוריים. אלו מבקשים לשים את הנשים בבית או מאחורי מחיצה גבוהה, ואלו מוכנים להתפלל גם במנין שוויוני. אלו קמים להתפלל כל שחר בהנץ, ואלו מתפללים במנין רק בשבת. אבל אלו גם אלו, וכל אלו שביניהם, תופסים את הדתיות והלאומיות כרכיבי זהות מרכזיים של חייהם וחיוניים גם בחייה של המדינה. אלו גם אלו, בני הציונות הדתית.

היתרון בשימורה של זהות אחת, רחבה, מכלילה, ברורה. היכולת להשפיע במגרש הפוליטי הישראלי ולעצב את החיים המדינתיים ברוח המסורת היהודית, גדלה ככל שנשאי הזהות הזו פעילים במגשיה השונים של הישראליות. בין אם במסגרת פוליטית דתית, במסגרות פוליטיות אחרות, או בזירות אחרות, חברתיות, כלכליות, צבאיות, משפטיות, אקדמיות ועוד. השתייכות לזהות אחת ושימורה של זהות אחת רחבה ומכילה, מועילים גם לשימורם של פרטיה בתוכה. ככל שהציונות הדתית תתן תחושת בית גם לכל מי שרואה את עצמו חלק ממנה, ללא בדיקה בציציותיו, הנכונות לעזוב אותה ואת ערכיה באופן מופגן ומובהק, לטובת זהויות אחרות-חילוניות או חרדיות, תפחת. יותר מבניה יישארו באוהלה וירגישו בבית.

אבל , וזה אבל גדול, כדי לשמר את הזהות הזו, ולאפשר לה להיות מכילה, על רכיביה השונים על מרכיביה, תת-זרמיה לתת לגיטימציה הדדית ולוותר על שלילת האחר. במצב בו קבוצות בתוך הציונות הדתית מדירות את האחרות ושוללות את האפשרות שלהן לדור בכפיפה אחת באוהל הזה, הזהות הציונית דתית תתפרק. במצב בו יש סט של רכיבי זהות דתיים, קרדו שצריך לחתום עליו כדי לבוא בשעריה, היא לא תוכל להתקיים.

השחקנים שצריכים ליצור את הזהות ולשרטט את גבולותיה (אם בכלל) צריכים להיות מגוונים. רבנים (שהסקרים מראים רלבנטיות נמוכה שלהם לבני הציונות הדתית כולם) יכולים להיות גורם אחד, אבל וודאי לא אקסלוסיבי. לאישי ציבור, אינטלקטואלים, מנהיגים חברתיים ומנהיגים פוליטיים, אומנים ואנשי תרבות, צריך להיות חלק ביצירת התכנים, המשמעויות והגוונים של רכיבי הזהות הציונית-דתית. גם לפרטים המרכיבים ומזדהים אתה, צריך להיות תפקיד חשוב לא פחות בדרך של 'השפעה מלמטה למעלה'.

הציונות הדתית היום היא פסיפס מרתק, צבעוני ומרגש של תתי-קבוצות, ורכיבי זהות, השואבים מבתי מדרש שונים וחלוקים. יש בה חיוניות וכוחות יצירה, הפורצים אל תוך הישראליות, ומובילים אותה למחוזות חדשים ויש לקוות גם טובים. כוחה בגיוונה ויכולת ההכלה שלה. עוצמתה, באפשרות להיות בית למבקשיה, ולאמץ אותם כבנים ולא כנספחים. רק כך היא תוכל להמשיך ולהוביל בכוח את הישראליות ולהשפיע עליה טובה.

פורסם לראשונה במקור ראשון.