ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

כרטיס אדום – רק מהציבור

ראש הממשלה, מנהיג הליכוד, יוצא למערכת בחירות חדשה, כפי שעשה פעמים רבות בעבר. אלא שהפעם הוא מתמודד כאשר שלושה כתבי אישום משמעותיים כרוכים על צווארו. היועץ המשפטי לממשלה, שהוא הגורם המוסמך לכך על פי חוק, החליט, לאחר שיקול דעת מעמיק, להעמיד אותו לדין. האם בכך הסתיים תפקיד מערכת המשפט, עד לדיון המשפטי ולהכרעה בכתבי האישום עצמם, או שמא למשפט יש תפקיד נוסף, קריטי ומיידי, והוא דיון בכשירות של ראש הממשלה לקבל את המנדט מנשיא המדינה כמרכיב הממשלה הבאה, אם הציבור יבחר בו?

ההיבט המוסרי-חברתי-תרבותי של הדילמה, ברור בעיני: חפותו של אדם הנה מוצקה כבטון, כל עוד לא הורשע. זוהי לא אמירה סתמית, אלא מושכלת יסוד שמגינה על חירותו של כל אחד מאתנו. ואולם, כאשר מדובר בבחירת מנהיג האומה, יהיה זה בלתי ראוי, לשון המעטה, להעמיד בראשנו אדם שמרחפת מעליו עננת חשדות כבדה. כיצד נסביר זאת לילדינו?

זאת ועוד, ההיבט המעשי-תפקודי גם הוא מחייב לבחור באדם אחר למשרה, שנחשבת לאחת הקשות בתבל. לא רק שאלת פניות הזמן והנפש של אדם שנאשם בפלילים עומדת כאן לדיון, אלא גם וחשוב מכך, החשש התמידי שקבלת ההחלטות שלו, גם אם בפועל לא תהיה מוטית עקב מצבו כנאשם (ואני בטוח ומאמין שכך יהיה), עלולה להיות מוכתמת, בעיני חלקים מהציבור, כעניין שבעובדה, כנגועה בשיקולים זרים. בכך תפגע הלגיטימיות הציבורית של מהלכי הממשלה, שחלקם עלול להיות נוגע לשאלות של חיים ומוות. המשמעות של עניין זה יורדות לשורש החוסן הלאומי של ישראל.

אבל, השאלה המוסרית והמעשית היא עניין שעומד להכרעה אישית של כל אחד מהבוחרים והבוחרות בעומדם מול הקלפי בחודש מרץ. הדילמה הנוכחית, המידית, היא האם המשפט צריך לאפשר לבוחרים לשקול בעצמם את השיקולים הללו או שמא המשפט (היועץ המשפטי לממשלה, ולאחריו, בג"ץ) אמור להוות שחקן ווטו, שיכריע קטגורית בנושא, כאן ועכשיו, באמצעות החלטה שיפוטית?

לשון החוק הפשוטה איננה נותנת לכך מענה. לכן, לכאורה, כנהוג במדינה ליברלית, כל מה שאיננו אסור על ידי החוק, הנו מותר, ואין מקום לאסור על הפקדת המנדט בידי אדם שהוא נאשם בפלילים. ואולם, כפי שכל משפטן מנוסה יודע, זוהי רק קריאה אחת, נאיבית, של לשון החוק. ניתן להערים הר של טיעונים, חלקם משוכללים, שיסללו את הדרך להכרעה הפוכה. השאלה החשובה יותר היא לא מה ניתן לטעון, אלא מה ראוי לטעון, בהכירנו את המציאות הסוערת של חיינו הלאומיים.

אקטיביזם משפטי יכול להיות מוצדק, ואף הכרחי, כשמטרתו היא הגנה על זכויות אדם ומיעוטים. בית המשפט צריך להפשיל שרוולים ולהושיט יד למי שחירותו וזכויותיו עלולות להיפגע על ידי הרשות המבצעת או הרשות המחוקקת. המילה האחרונה בנושאים אלו צריכה להיות שמורה לבית המשפט. זהו הלקח ההכרחי מהניסיון האנושי המצטבר והכאוב של המאה העשרים. לכן, יש להתנגד בכל תוקף לפסקת התגברות שמטרתה להפקיד את המילה האחרונה בנושאים של זכויות אדם בידי הכנסת. זה מסוכן לכל אחד מאתנו, בהיותו מיעוט בפוטנציה.

אבל האם יש הצדקה לאקטיביזם משפטי לצורך סילוק ראש ממשלה, נאשם בפלילים, מהמערכת הפוליטית, ערב בחירות? ניתן לסבור שהחוק היה צריך לקבוע הסדר בנושא זה, אלא שהייתכנות של הסיטואציה לא עלתה על דעתו. אכן, נראה שיש לקבוע בעתיד הסדר חוקי מפורט בנושא, לאור העובדה שכל ראשי הממשלה של ישראל בעשרים השנים האחרונות, ארבעה במספר, התמודדו עם חקירות נגדם. התוצאה הייתה שונה בכל אחד מהמקרים, אבל המתח בין "שלטון החוק" לבין מי שהם נבחרי הציבור, מלווה את חיינו כצל כבד זה שנות דור.

אולם, משהעניין לא הוכרע בחוק, לא ראוי שמשפטנים ייקחו על עצמם את האחריות ליטול מן הציבור את הזכות להכריע בעצמו, בבחירות הקרובות, מי ינהיג את המדינה. "פנטזיית הצלה", לפיה המשפט הוא זה שאמור להציל את הציבור מטעויות שהוא עלול לעשות, חייבת להידחות.

הציבור מודע לכתבי האישום. בהעדר הכרעה חוקית ברורה, השאלה האם ההיבטים המוסריים והמעשיים אמורים למנוע מבנימין נתניהו את ראשות הממשלה, חייבת להיות מונחת לפתחו של הציבור. קשה להעלות על הדעת סוגיה פוליטית יותר מאשר בחירת זהות המנהיג והתאמתו, בנסיבות, לתפקיד. הכרעה משפטית אקטיביסטית, שהיא בבחינת הוצאת כרטיס אדום למהלך הדמוקרטי התקין של ניהול בחירות, תהווה פגיעה בזכות לבחור ולהיבחר ואיננה ראויה.

ישראל נמצאת במצב טרגי ומסוכן: זה שנות דור, אנחנו, כמדינה וכחברה, מטילים על מערכת המשפט את האחריות לקבלת ההחלטות המהותיות והגורליות בחיינו הלאומיים. זוהי משקולת כבדה מאד על צווארה של מערכת המשפט. כתוצאה מכך הולכת ומשתרשת בציבור המחשבה המופרכת וההרסנית כביכול יש כאן "שלטון המשפטנים". כך מתקיימת במערכת שלטון החוק בישראל – למרבה הצער – הברכה שספר בראשית מייחס לישמעאל: "ידו בכול ויד כול בו".

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.