ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

כשהוא נדחק לפינה, העליון מנהל את יחסי דת ומדינה בישראל

משולש היחסים העדין בין הדת, המדינה ובית המשפט העליון היה השנה סוער במיוחד. אם תרצו, משולש ברמודה שמאיים להטביע בין גליו את כל המעורבים. בשורה של הכרעות משמעותיות, בית המשפט העליון נכנס לנעליהם של פוליטיקאים או גורמים משפטיים וקבע מסמרות שמשפיעות עוד על יחסי דת ומדינה בישראל, ומכרסמות בהסדרים הקיימים. בכל ההכרעות, בית המשפט פעל, לפחות בעיני עצמו, כמי שכפאו שד, ופסק רק כשנדחק לפינה. ועדיין, מרכזיותו בסוגיות דת ומדינה הופכות אותו לזירה המרכזית המעצבת את ההסדרים שם. לכך משמעות באשר למקומו של בית המשפט העליון אבל יותר מכך, הוא מעלה מחשבות עגומות ליחסים העכורים שבין הדת והמדינה, וליכולת לקיים לאורך שנים את המרקם המורכב הזה, שבעיני רבים אין לו מקום כלל.

בשנה שחלפה, הכריע בית המשפט העליון בשלושה נושאים שהם בליבת הסדרי דת ומדינה: בסוגיית הכשרות פסק בית המשפט כי לרבנות הראשית יש מונופול מוחלט על כשרות בישראל, ובכך הניף גרזן על ענף מתפתח של כשרות אלטרנטיבית; בסוגיית הגיור קבע בית המשפט כי גיורים אורתודוכסיים פרטיים יוכרו על ידי מדינת ישראל, ובכך כרסם עוד בבלעדיות על הגיור של מערך הגיור הממלכתי, והרחיב את הפתח לגיורים על ידי כל מי שהוא בגדר 'קהילה יהודית מוכרת'; בנוסף, בג"ץ קבע כי רפורמים וקונסרבטיבית יוכלו להשלים את הגיור שלהם במקוואות השייכים למועצות הדתיות השונות, ובכך, דרך נושא שולי יחסית, נתן הכרה ממלכתית נוספת לזרמים אלו, שהם שנואי נפשו של הממסד האורתודוכסי ('גרועים מהנצרות'), כמעט באשר הוא.

לצד אלו, מתגלגלים בין כותלי בית המשפט כמעט כל תפוחי האדמה הלוהטים האחרים הקשורים להסדרי דת ומדינה, ובכולם בית המשפט כבר הביע, גם אם במרומז, חוסר נחת מהצוך להכירע, לצד רמזים כיצד יכריע. בין הסוגיות: פתיחת עסקים בשבת בתל-אביב; עבודות הרכבת בשבת, שם אף נתן בית המשפט סעד ביניים; מינוי דיינים לבית הדין הגדול, נושא בו רק לאחר לחץ של בית המשפט המערכת התעשתה ופעלה; ויישום מתווה הכותל במסגרתו מתן זכות תפילה לזרמים הלא אורתודוכסיים, על פי מנהגיהם, בכותל הדרומי.

המכנה המשותף לכל ההכרעות והדיונים הללו, הוא חוסר הרצון הבולט של בית המשפט העליון להכריע בסוגיות. בסוגיית הגיור למשל, הכריע בית המשפט בתיק שהתנהל במשך מעל שש שנים ולאחר שהפציר, כמעט התחנן בפני המדינה, במרוצת שנים אלו, לפתור את הסוגיה בעצמה. כך גם בהכרעות האחרות ובנושאים בהם בית המשפט עדיין לא הכריע כי עוד מצפה לישועה ממקום אחר. בית המשפט ממלא בכך ריק שיצרה המערכת הפוליטית ומוצא עצמו מקבל הכרעות שהן בליבת יחסי דת ומדינת ישראל. נכון, זו לא פעם ראשונה שבית המשפט עוסק בסוגיות הללו, אבל נראה שההיקף גדל, בתואם לגובה הלהבות והשיתוק הפוליטי.

האשמים המרכזיים במצב הזה (מעבר להלחמה הייחודית בין דת ומדינה בישראל) הם הפוליטיקאים. מטעמים של נוחות פוליטית 'סטטוס-קוו' בנושאי דת ומדינה והוא אורח קבוע בכל הסכם יסוד של הממשלות האחרונות. זאת למרות שבפועל 'הסטטוס קוו' הוא רשת מחוררת של הסדרים משפטיים ופרקטיקות נוהגות, שהולך ומתכרסם, ובפועל כמעט חדל מלהתקיים. חוסר הרצון של פוליטיקאים מכל המפלגות המרכזיות להגיע לפשרות והכרעות בסוגיות המרכזיות, והבוערות כל הזמן של דת-ומדינה, מותיר לשטח ובסופו של יום גם לבית המשפט העליון את ההכרעה.

עם זאת, גם בית המשפט העליון אינו חף מאחריות להפיכתו לבורר על בסוגיות רגישות אלו. כשמדובר בדיני נפשות וסטאטוס של פרט שזכותו נפגעה, לבית המשפט קשה יותר לחמוק מהכרעה. אבל כשמדובר בסוגיות עקרוניות שהן בליבת המתח בין תפיסות עולם ערכיות באשר לאפיה היהודי של מדינת ישראל וההסדרים שמבטאים אותו, בית המשפט יכול היה, ונראה שגם צריך היה, לקבוע שאין לו בסיגיות אלו 'שפיטות מוסדית' כלומר שאלו סוגיות שצריכות להיות מוכרעות על ידי המערכת הפוליטית.

אקורד הסיום של השנה, מלחמות השבת הסוערות שחווינו, ממחישות שוב כי עצימת העיניים מול סוגיות דת ומדינה והצורך לבחון את ההסדרים הקיימים מסוכנת. היא מסוכנת לחברה הישראלית, השסועה ממילא, שמוצאת את עצמה מתנפצת שוב ושוב על סלעי המחלוקת בסוגיות הללו. היא מסוכנת גם לבית המשפט העליון, שלפחות במידה מסוימת, נגרר על כרחו להכריע בסוגיות אלו, ובכך מוצא את עצמו בליבת הסכסוך הערכי בישראל, ותחת אש צולבת באשר יכריע.

ברוב הסוגיות של יחסי דת ומדינה, הפתרונות המוסכמים ידועים ומקובלים באופן נרחב: הנרחבים שבהם, הצעת המכון הישראלי לדמוקרטיה ואמנת גביזון-מדן. צריך רק את האומץ והרצון הפוליטי, לחתור להכרעות ולאפשר לחברה בישראל לקבל באופן שלם יותר ומתוך הסכמה רחבה יותר את יהדותה של המדינה. אחרת, החור השחור של סוגיות דת ומדינה, יבלע את כולנו.

המאמר פורסם לראשונה במוסף "צדק" של "מקור ראשון"