ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

לא להביא את השבת לבג"ץ

תל אביב היא מקרה מבחן חשוב. אולי תקדימי, אבל היא לגמרי לא לבד. חנויות נוחות, מרכולים וגם קניונים ומרכזי מסחר פועלים בערים שונות בישראל. בעבר בשוליהן, ולאחרונה במרכזיהן. הפעילות המסחרית בשבת היא מערבולת שגוררת לתוכה עוד ועוד עסקים, כמעט בדלית ברירה. הנתונים מראים שהפדיון בחנויות שפתוחות בשבת גבוה יותר לא רק בגלל יום פעילות נוסף אלא גם בגלל שהפדיון בימים שלאחר מכן גבוה יותר. המצטבר, הנתונים מראים שמי שפועל בשבת, מכניס 50% יותר ממי שלא פועל בשבת. במצב הדברים הזה, פתיחת עסק בשבת היא כבר לא אופציה שקשורה גם לתפיסה הערכית של בעל העסק. היא אילוץ. או אם תרצו, כפיה. כפיה אנטי-חברתית ובמקרים מסוימים כפיה חילונית.

את מנוחת השבת צריך להסדיר ברמה הארצית. זאת באמצעות המערכת הפוליטית ולא בבית המשפט. גלגול הכדור הלוהט הזה לבג"ץ רע לבית המשפט ורע לחברה. כל הכרעה בבג"ץ תזכה לביקורת של הצד המפסיד, שיטען שבית המשפט מתערב שוב בעניינים לא לו ומשנה את הסטטוס-קוו בנושאי דת ומדינה. כך אם בג"ץ ידחה את העתירה וכך ודאי אם בג"ץ יאשר פתיחת עסקים בשבת בתל-אביב.

קווי היסוד להסדרה של מנוחת השבת ברמה הארצית ידועים, וסקרים מראים שהם מוסכמים על רוב הציבור: היתר לפעילות בילוי ופנאי; איסור מסחר ופעילות מוגבלת של תחבורה ציבורית. ההסדרה ברמה הארצית צריכה להתחשב בשוני בין רשויות מקומיות ואופי האוכלוסייה בהן. לא הרי תל-אביב כהרי שכנתה בני-ברק. לכן, גם מסגרת ארצית צריכה לאפשר טווח מסוים של שוני באופי השבת בין רשויות שונות ואולי גם בין שכונות שונות. מצד שני, אין מקום להותרת הנושא לשיקול דעת מלא של הרשויות בנושא פתיחת מסחר (מסחר ממש, לא חנויות נוחות) בשבת. שכן היתר כזה יעמיד אותנו באותו מקום והמרוץ לתחתית, קרי לפתיחת עוד ועוד עסקים בשבת, יוותר על כנו.

המאמר בגרסא דומה פורסם לראשונה ב"הארץ"