ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

למה הציבור הדתי לא מאמין למנדלבליט?

סביב חקירות ראש הממשלה ועובר לפרסום כתב החשדות נגדו, נחשף במלוא עוצמתו חוסר האמון שרוחשים דתיים וחרדים למערכת אכיפת החוק בישראל. נתונים אלו מצטרפים לנתונים העולים ממדד הדמוקרטיה השנתי של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שמראים באופן עקבי כיצד האמון של דתיים וחרדים בדמוקרטיה, ובמוסדות מרכזיים שלה נמוך יותר מזה של שאר האוכלוסייה היהודית. לעומת זאת, הציבור הדתי והחרדי לאומי יותר ורואה במדינת ישראל ערך מרכזי בתפיסת עולמו. הנתונים הללו מטרידים מאוד שכן משמעותם במצטבר יכולה להיות נכונות ללאומיות שיש לה פחות עכבות דמוקרטיים וכאלו שנובעים משלטון החוק. השאלה היא כיצד ניתן להסביר את התופעה הזו והאם וכיצד ניתן לשנות את המגמה.

מסדרת סקרים שביצע ד"ר דורון נבות עולה באופן מובהק כי דתיים מאמינים פחות בגופי החקירה והפרקליטות, וגמישים הרבה יותר בהגדרת שחיתות. כך למשל, כ-72% מהחרדים ומהדתיים סבורים שחקירות ראש הממשלה מוטות פוליטית ו59% מהמסורתיים סבורים כך; יותר מ-80% ממצביעי ש"ס ויהדות התורה לא מאמינים במשטרה; 55% ממצביעי הבית-היהודי סבורים כי שסיקור חיובי תמורת הטבות רגולטוריות (תיק 4000) הוא לא שוחד ומעל 80% מהדתיים והחרדים סבורים שנתניהו לא מושחת. המתאם בין דתיות וחוסר אמון בערכים דמוקרטיים, במוסדות אכיפת החוק, מערכת המשפט ותפיסת השחיתות נמצא באופן מתמשך גם במדדי הדמוקרטיה של המכון הישראלי לדמוקרטיה בשנים האחרונות. במצטבר, עולה תמונה לפיה ככל שרמת הדתיות גבוהה יותר (על הסקאלה שבין מסורתיים-חילונים – מסורתיים-דתיים – דתיים-חרדים) ההזדהות עם ערכים דמוקרטיים ושלטון החוק נמוכה יותר. כך למשל, דתיים וחרדים נותנים אמון נמוך יותר בבית המשפט העליון ובמשטרה; סבורים כי בישראל יש יותר מדי חקירות שחיתות, שהן בעיני הדתיים, מזיקות; נכונים ליחס פחות שוויוני למיעוטים ועוד ועוד.

האם לדתיים לא אכפת מהמדינה? הסקרים מראים שההפך הוא הנכון. גם כאן, יש מתאם בין דתיות לזיקה למדינה ומעורבות בענייניה. חרדים ודתיים (בסדר עולה) מרגישים הזדהות עם מדינת ישראל וחשים חלק ממנה בשיעור גבוה יותר מחלקים אחרים באוכלוסיה. במילים אחרות, הם לאומיים מאוד והמדינה חשובה להם עד מאוד.

למה, אם כן, דתיים לא מאמינים למנדלבליט?

מאז הקמתה, מדינת ישראל היא מדינה יהודית ודמוקרטית. לאופי הדואלי ניתן ביטוי מפורש גם בחוקי היסוד של 1992. בגלל הסתירה המובנית האפשרית בין היהדות לבין האופי הדמוקרטי של המדינה, מתקיים מאמץ אינטלקטואלי מתמשך המבקש ליישב בין שני הרכיבים הללו. הוגים, משפטנים ובמקרים רבים בית המשפט העליון שפכו נהרות של דיו כדי לפשר בין המושגים ולאפשר ל'יהודית' ו'לדמוקרטית' לחיות בהרמוניה. אבל דומה שעיקר המאמץ, שנעשה 'מלמעלה למטה' ועל פי רוב במגרשים החיצוניים ליהדות, לא צלח.

בשני העשורים האחרונים אנחנו עדים למאמץ דתי, שיש לו גם ביטוי פוליטי, להציג את יהודיותה של המדינה ואת אופייה הדמוקרטי כשתי אלטרנטיבות ערכיות סותרות ומתנגשות כשבחירה באחת מהן באה בהכרח על חשבון האחרת. ביטוי עז לכך אפשר למצוא בחוק הלאום שזנח את האופי הדמוקרטי של המדינה ומתייחס רק לאופייה היהודי. במציאות כזו, כשערכים ומוסדות דמוקרטיים מזוהים בעיני דתיים וחרדים רבים כמתנגשים עם הערכים היהודיים, גם ההחלטות של הפקידים המייצגים אותם (למרות היות רבים מהם דתיים בעצמם) נתפסות כבאות 'מטעם' הדמוקרטיה, וממילא מתנגשות עם היהדות והמחויבות להן פחותה.

תהיה אשר תהיה תוצאתו של הליך ההליך נגד ראש הממשלה, חוסר האמון הדתי בו מהווה רק סימפטום לבעיה של חוסר אמון בדמוקרטיה ובערכיה המצריכה טיפול משמעותי יותר. כדי להמשיך לקיים את הפלא ההיסטורי של 'מדינה יהודית ודמוקרטית' נדרש מאמץ חינוכי ואינטלקטואלי מעמיק ומשמעותי שמטרתו להביא להרמוניה המיוחלת בין הערכים הללו לא רק בהיכלי השן של האקדמיה ובית המשפט העליון אלא גם בבתי המדרש ובקרב הציבור הדתי הרחב. מאמץ כזה הוא בהכרח מתמשך וארוך טווח, ודורש משאבים רבים אינטלקטואליים ואחרים, אבל בהיותו קיומי לישראל, הוא מצדיק זאת.

פורסם לראשונה בהארץ.