ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

למה לנו פוליטיקה דתית?

התרגלנו למפלגה דתית. כמו סוודר מהוהה שמתלבש על הגוף בנינוחות של הרגל ביום חורף. נעים, חמים, מריח "בית". וכך, השבוע הוא יצא שוב מהארון, מריח נפטלין: נבחר צוות מוביל ל"בית היהודי" ול"איחוד הלאומי" ונבדק שיתוף אפשרי עם "עוצמה לישראל". עוד נכונו עלילות. אבל, ראוי להרהר בשאלה המקדמית האם יש צורך במפלגה ציונית-דתית, שגם אם רוממות הממלכתיות בפיה, מגזריות הוא שמה האמיתי? האם קר שם בחוץ, בפוליטיקה הישראלית, כך שהסוודר נחוץ?

החרדים והערבים שואפים להתבדל מהחברה הישראלית ולתחזק את זהותם הדתית והלאומית בנפרד מהכלל. לכן אפשר להבין, מבחינתם הם, את הצורך בהתארגנות פוליטית מגזרית ואת ההיענות הנרחבת של רוב החרדים ורוב הערבים המצביעים למפלגות "שלהם". אבל, בין החרדים והערבים, מצד אחד, לבין הציונות הדתית, מהצד השני, קיים הבדל מכריע: הציונות הדתית איננה רוצה להתבדל אלא להשתלב. זהו דגלה המרכזי מאז ומתמיד. אם כך, מדוע נדרשת מפלגה מתבדלת, ציונית-דתית?

בעבר, הפוליטיקה הדתית התקיימה בעיקר לשם השגת שתי מטרות: האחת, קידום חקיקה דתית שנועדה לממש חזון הלכתי עבור מדינת היהודים (בדור הראשון של המדינה) ועל מנת לשמר את הזהות היהודית, במובנה הדתי, של המרחב הציבורי בישראל (בדור השני). השנייה, גיבוש כוח פוליטי שיבטיח את הקצאת המשאבים הנדרשים לשם טיפוח ופיתוח מוסדות שונים של המגזר – מערכת חינוך, תנועות נוער, ישיבות, תנועת נשים ועוד.

ואולם, זמנה של החקיקה הדתית, במובנה הקלאסי, עבר. מגרעותיה עולות לאין שיעור על יתרונותיה. מנקודת ראות דתית, לא רק שאין ערך לכפייה אלא שהיא גורמת לניכור מהדת. יתר על כן, חיקוקו של סעיף ב"שולחן ערוך" בשלוש קריאות בכנסת, ששופט שאינו בן-תורה ייאלץ לפרשו וליישמו כהבנתו, הוא בגדר חילון של ההלכה שגובל בחילול שם שמים. מנקודת ראות ליברלית הכפייה בלתי נסלחת ומנקודת ראות שמרנית הדת היא עניין פרטי, שעדיף היה שהמדינה תימנע מעיסוק בו. ואכן, בעשור האחרון כמעט ואין תמיכה פוליטית בכנסת בפרויקט הקלאסי של הטמעת ההלכה בדין המדינה.

מנגד, המאמץ לשימור הזהות היהודית של המרחב הציבורי – שבת, דיני אישות, גיור ועוד – הוא עניין ראוי. ואולם, מחדלים מתמשכים של ההנהגה הדתית (המתחמקת מפיתוח תשובות רוחניות והלכתיות לאתגר הריבונות) ושל ההנהגה הפוליטית (שלא החמיצה שום הזדמנות להחמיץ אפשרויות לרקימת הסדרי פשרה סבירים) הותירו אותנו היום עם ציבור רחב, שהיהדות וביטוייה יקרים ללבו, אך הוא רואה בהסדרים הנוהגים בנושאים אלו משום עניין דתי גרידא, תוך החטאת ההיבט התרבותי-לאומי. המשך המיתוג הדתי של העיסוק בזהות היהודית, באמצעות הפוליטיקה הדתית, הוא מתכון בדוק לכישלון.

נותרה, אם כן, המטרה השנייה: הקצאת משאבים. בעניין זה הדתיים אינם שונים מכל קבוצה אחרת. יש להם צרכים לגיטימיים לשימור הזהות הקבוצתית תוך העזרות בכספי המדינה וחזקה על המדינה שלא תקפח צרכים אלו. גם בהעדר מפלגה דתית ייעודית, הכנסת רוויה ח"כים ציונים-דתיים, המממשים את שאיפת ההשתלבות, עליה חונכו, הן בקואליציה והן באופוזיציה. ברור, אם כן, שהחשש מקיפוח תקציבי איננו מחזיק מים.

גם פועלה המעשי של הפוליטיקה הדתית בדור האחרון – הוויתור על הרבנות הראשית לישראל הוא רק דוגמה אחת – איננו מצדיק את המשך קיומה. ראוי להודות: הפוליטיקה הדתית עוסקת בעיקר בקידום ההתיישבות ביהודה ובשומרון, אך זהו מפעל לאומי כללי שאיננו מחייב קיומה של מסגרת פוליטית דתית.

ההשתלבות מתממשת. רוב הציונים-דתיים שומרים על ייחוד באורחות חייהם מבלי שיתבדלו מכלל הציבור. דתיים מלא-מלא אינם מוותרים על פסיק זהותי וערכי כאשר הם בוחרים להיות מפקדים, שופטים, ראשי ערים, פרופסורים, אמנים או עיתונאים. זאת ועוד: בניגוד לזעקות השבר האופנתיות, מתחזק קולם של רבנים ציונים-דתיים שוחרי השתלבות במובן המתבקש של פתיחת לבבות, ללא  שפיטה מתנשאת, כלפי כלל ישראל. אם כך, חוזרת השאלה, מדוע דווקא בשדה הפוליטי נדרשת התבדלות בדמות מפלגה סקטוריאלית?

ההשתלבות, גם בפוליטיקה, היא מהלך ראוי מנקודת ראות של החזון הציוני-דתי, באשר היא מממשת את ערכי היסוד של "ממלכתיות" ושל לקיחת אחריות על הכלל, במגרש הלאומי החשוב ביותר. ההשתלבות, חשוב להדגיש, איננה טקטיקה להשגת כוח, אלא דרך המלך למימוש האידיאל הציוני-דתי, כפי שעוצב עוד בימי הרב קוק זצ"ל.

ההשתלבות, גם בפוליטיקה, היא מהלך מועיל לקידום הערכים הציונים דתיים בתוך הכלל הישראלי בדרכים דיאלוגיות, כראוי. קיומה של מפלגה דתית פטר את שאר חברי הכנסת מאחריות למשמעותה ולמקומה של הדת בחיים הלאומיים, ובכך דילל את אופייה היהודי של המדינה. יש לקדם מגמה הפוכה של שילוב מנהיגים ציונים-דתיים בכל המפלגות בישראל. בכך תגיע המהפכה הציונית-דתית לשלב בגרות נוסף ויפתחו לפניה אופקים חדשים.

פורסם לראשונה במקור ראשון.