ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

לעצור את האיוולת

צל כבד מאיים על המשטר החוקתי בישראל. ההדלפות מחדר המשא ומתן הקואליציוני מלמדות על רצון לממש מהלך מהפכני נגד מערך האיזונים הנוכחי בין המשפט לבין הפוליטיקה בישראל. תחת המצב הנוהג של "משפטיזציה של החיים בישראל" מבקשת הקואליציה העתידית לבצע "פוליטיזציה של המשפט הישראלי".

על סדר היום שינוי בשיטת מינוי השופטים כך שהממנים יהיו בעיקר פוליטיקאים; העברת הזכות ל"מילה אחרונה" ביחס לחוקיות חוקים אל הכנסת; צמצום קיצוני של הביקורת השיפוטית על החלטות הרשות המבצעת; ביטול המחויבות של היועצים המשפטיים לציבור והגדרת תפקידם כמשרת אמון של הפוליטיקאים ועוד.

רוב גדול מבנות ובני הציונות הדתית תומכים במלוא מאודם בשינויים המוצעים. אי אפשר להאשים אותם באינטרסים אישיים דוגמת ההאשמות המוטחות בפוליטיקאים שמבקשים להימלט מאימת הדין, שהרי גימוד בג"ץ נמצא על הכוונת של המגזר עוד לפני פרוץ תיקי האלפים למיניהם. מבחינת הציונות הדתית, אין מדובר באופורטוניזם רגעי אלא במימוש סדר יום ארוך טווח.

דומה שליחס הביקורתי מאוד של דתיים-לאומיים כלפי בית המשפט יש שורשים עמוקים שניזונים מהכרעות של בית המשפט בשורה של דילמות ישראליות קלאסיות, הן ביחס לדת והן ביחס ללאום. אחד המקרים הבולטים ביותר של אכזבה מגזרית מיושבי גבעת רם, מקרה פרדיגמטי, נוגע לתוכנית ההתנתקות. זהו העצב הדתי-לאומי החשוף ביותר בדור האחרון.

כפי שכתבה ועדת החקירה הממלכתית שעסקה בנושא, בה היה לי הכבוד להיות חבר, המתיישבים בגוש קטיף, "חלוצים ומגשימים – נאלצו לגלות מביתם, מקהילתם, מנוף חייהם. המתיישבים הצטוו על ידי הריבון לעקור שורשים, לשמוט חבל ארץ פורח ולהיתלש מעל אדמתם. בסתירה לאמונתם ובניגוד לתכנית חייהם, בלב רותח ובנפש עגומה, כשגרונם חנוק בדמעות של צער, השפלה וכאב, פינו המתיישבים יישובים שוקקי חיים". כבר אז חשבתי ואמרתי פומבית שזו אחת הפגיעות הכואבות ביותר בזכויות האדם שבוצעו על ידי מדינת ישראל.

והנה, בית המשפט הישראלי לא נזעק להגנת המתיישבים. אדרבא, הוא אישר את חוק ההתנתקות ברוב גדול (10 מול עמדתו של השופט לוי המנוח) ואף נקט מדיניות של בית שמאי כלפי המחאה, כשזו חצתה גבול מסוים. גילוי נאות: גם המכון הישראלי לדמוקרטיה, בו אני חבר, לא "היה שם" בצורה מספקת נוכח דרך קבלת ההחלטות של ממשלת שרון. נוצר, אם כן, חשבון פתוח בין הציבור הדתי-לאומי לבין בית המשפט, שהחלטות רבות נוספות מתדלקות אותו במהלך השנים.

ואולם, דומני שהתרופה המוצעת כעת, החלשה מאסיבית של בית המשפט, היא ההיפוך הגמור למה שמתבקש כלקח מסאגת ההתנתקות. אפשר שבעבר, כשהייתה הומוגניות גדולה יחסית ברקע התרבותי של השופטים בבג"ץ, היה מקום לחשוב על כך שהרגישות לציפור הנפש של הציבור הדתי לא נשמעת דיה בבית המשפט. אבל כיום, לאחר שמונו שישה שופטים חדשים על ידי הכוהנת הגדולה של השמרנות הישראלית איילת שקד, ניתן להניח ששיקול הדעת הקולקטיבי של בית המשפט היה משתנה. שקד פעלה נמרצות לשם מטרה זו, ועלתה בידה.

במקום לחזק מגמה זו ולשמר את העצמאות של בית המשפט, שחלק מחברבורותיו הליברליות הוחלפו בהשקפות שמרניות, מבקשים השמרנים לגלח מחלפות ראשו דווקא עתה ולהעביר את הכוח לזירה הפוליטית. זהו קוצר ראות מצד ציבור שהינו מיעוט כרוני בחברה הישראלית. ההתבשמות הנוכחית בהיות הדתיים הגמוניה חדשה מובנת ואף מוצדקת. אך האם לעולם חוסן? מחר, ואם לא מחר אז מחרתיים, יחזור הכוח הדתי הפוליטי המאורגן לממדיו הריאליים הצנועים. אם וכאשר יתעוררו ניגודי אינטרסים בינו ובין הרוב הישראלי, הוא יובס בכנסת ובממשלה בקלילות. בהעדר בית משפט סמכותי, יישאר המיעוט הדתי חשוף להכרעות הרוב, בלא הגנה משום רשות שלטונית אחרת.

צריך לזכור: ההתנתקות הוכרעה בכנסת, על ידי שרון הכוחני, ולא בבית המשפט. אם בעתיד תחליט הכנסת על מהלך נוסף של פינוי יישובים, בית משפט שמרני יכול היה אולי להושיט יד – אם לא מונעת, אז לפחות תומכת. המהלך המתרקם היום, של הסרת הבלמים והמגבלות מעל הכוח השלטוני מונעת זאת.

ניתוח דומה רלוונטי גם לגבי החרדים. כרגע הם שחקן וטו ורואים בבית המשפט משום מחסום במימוש כוחם הפוליטי. אבל גם הם מיעוט כרוני בחברה הישראלית. גם נגדם עלול הרוב לקום באחד מהימים, ואז הם יהיו חשופים למשיסת הרוב בכנסת, בלא הגנה בסיסית על זכויות האדם והמיעוט שלהם.

ישראל היא לא רק "מדינה יהודית ודמוקרטית", אלא גם "מדינת כל מיעוטיה", שהרי אין כאן רוב ברור שמכתיב את אופן וכיוון המסע הישראלי. צדק הנשיא ריבלין כשאפיין את הסדר הישראלי החדש כעשוי קבוצות של מיעוטים, ללא הגמוניה ברורה. כיוון שכל אחד מאתנו הוא מיעוט בהקשר מסוים, האינטרס העליון של כולנו הוא לא לאפשר לרוב להפעיל את כוח השלטון ללא מגבלות ואיזונים. התחושות הקשות של המתיישבים בגוש קטיף, כמיעוט שנדרס על ידי הרוב, עלולות לחזור על עצמן, בהקשרים מגוונים, ביתר שאת ועוז, לאחר שתבוטל או תצומצם הביקורת השיפוטית של בג"ץ, שהולך ונעשה שמרני, על חוקים של הכנסת והחלטות של הממשלה.

ההתקפות של הציונות הדתית ושל החרדים על מערכת המשפט אינן רציונאליות בעת הזו. הן מבטאות תחושות זעם, ואף נקמה, בגין העבר, תוך שהן מסמאות את העיניים מראות את הסכנות, האינטרסים והצרכים האמתיים שיצוצו בעתיד. זעם ונקמה הם יועץ רע. האם ניתן לעצור את האיוולת?

פורסם לראשונה במקור ראשון.