ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

לעצור על סף תהום

הקורונה מוכיחה עד כמה קרום הנורמליות של החיים דק. איך העולם המוכר לנו יכול להשתנות באבחה. איך מראית העין של חברה נורמלית ומתפקדת מתבררת לפתע כקליפה דקה. המערבולת המטורללת של השבועות האחרונים מרעידה את יסודות החברה. אם ייקרע קרום הנורמליות עלולה ישראל להפוך לכיב מדמם נוסף במזרח התיכון. יש רק דרך אחת למנוע את זה – אחריות אזרחית אישית.

"הם לא יעזו לשרוף את מחסני התבואה", אמר שמעון ללוי – ואז הם שרפו. "הם לא יעזו לדקור אחד את השני על החומות", אמרה יהודית למרים – והם דקרו. גם בלי בבלים או רומאים מחוץ לחומות ירושלים, הריבונות היהודית קרסה לתוך עצמה כבר פעמיים. אסור לנו לומר שלא תהיה פעם שלישית. ובעצם, האם אנחנו כבר בעיצומה?

בשלושת העשורים האחרונים עמדה החברה הישראלית בפני שלושה מבחנים פנימיים שאיימו על שרידותה. הסכמי אוסלו, רצח רבין וההתנתקות (שהשבוע ימלאו לה 15 שנה). תודה לאל, וגם לאחריות האישית והלאומית שהפגינו מנהיגים מכל חלקי החברה, ישראל צלחה את שלושת המבחנים הללו ללא שפיכות דמים. גם במצבים בהם האוויר היה רווי אדי דלק והאווירה היתה קשה ביותר, השכל הישר המשותף וההבנה שגפרור אחד יכול להביא לפיצוץ הולידה ריסון מסוים. ניצלנו.

משבר הקורונה מצא את ישראל בעיצומו של משבר מנהיגותי ופוליטי מהקשים שידעה. זהו הרקע למבחן הנוכחי. הגל השני של המגפה, המצוקה הכלכלית וחום הקיץ המעיק דירדרו את כולנו אל סף טירוף. הצדדים הנצים, מחנות "ביבי" ו"רק לא ביבי" מנהלים מיני מלחמת אחים ברחובות, הרשתות החברתיות (שגם בימים כתיקונם לא נוטפות צוף) מבעבעות רפש וזוהמה, הקואליציה והאופוזיציה מתקוטטות כמיטב המסורת, ושרים בממשלה יורים זה בזה בליסטראות מילוליות. בתווך עומדות המשטרה ורשויות האכיפה האחרות, ובמקום שישמשו כמגן האנושי של חברה מתפקדת ויינשאו על כפים, הן הפכו מטרה עבור כל הצדדים.

היכולת לקיים חברה ומדינה תלויה בסולידריות יסודית, באכפתיות כלפי האחר, ובהבנה שהיכולת לשגשג קיימת רק אם אחריותו של כל אזרח לא תסתיים בסיפוק צרכיו שלו. אל מול האתגרים הרגילים של ישראל – הביטחוניים, הכלכליים והזהותיים – לסולידריות החברתית ולאחריות האישית של כלל האזרחים יש חשיבות רבה עוד יותר מאשר במדינות "רגילות". היא תנאי להמשך הקיום שלנו כאן. למרבה הצער, הקולות הבוקעים מהרחובות מנבאים לעת עתה את ההפך. מילולית, ובכמה מקרים, גם פיזית, יד איש באחיו. כמו אחרוני הדרדקים רבים "מי התחיל". במקום להפגין קצת שפיות, כל אחד מאיתנו, מהמפגין ברחוב ועד מנהיגי המדינה, שופך חומר בעירה משלו על הלהבות. כולם יחד כמעט צוהלים למראה הסולידריות והאחריות החברתית עולים בלהבות.

מבט אחורה, אל ההיסטוריה הקרובה והרחוקה שלנו, כמו גם מבט אל הנעשה סביבנו, מגלה כי היום-יום שלנו עלול להפוך למדמם. ביכולתנו לחרב את הבניין כולו. למנהיגי המדינה, הפוליטיקאים ואישי ציבור, יש אחריות גדולה, אבל אחריות לא פחותה מכך מוטלת על כל אחד. מעבר לאלימות פיזית שצריכה להיות הרחק מחוץ לתחום של כולנו, גם לאלימות המילולית, להתלהמות המקלדות ולרפש שאנו מטילים זה בזה – יש מחיר. בידיו של כל אחד שמעורב בדיון הציבורי, ומי לא בעצם, להפחית אותו.

החוטים הקושרים את החברה הישראלית דקים ורופפים. הם מתכרסמים מיום ליום. קשה לנבא את הרגע בו ייפרמו חלילה. כשזה יקרה יהיה קשה לחזור לאחור. החוכמה המשותפת שלנו צריכה לעצור אותנו לפני התהום.

פורסם לראשונה בהארץ.