ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

לפוגג את תוגת הישראליות

במרחב הציבורי הישראלי מתקיימים ארבעה חזונות המשיבים בצורה שונה על שאלת היסוד באשר לתכליתה של המדינה. כל אחת מארבע ההצעות ל"חיים טובים" קיבוציים, מבקשת לכייל את המצפן הישראלי, כך שיורה לכיוון שונה, לעיתים הפוך, מזה המועדף על חברתה. כל אחד מהחזונות נתמך על ידי חלק חשוב, בכמות ובאיכות, בחברה הישראלית. החזונות מתמודדים באגרסיביות על בכורה בשוק הרעיונות ובזירה הפוליטית, והתוצאה היא מלחמת תרבות שגוררת אותנו לקיום משברי, על גבול הכאוטי.

באופן מרתק, כשם שההצלחה האובייקטיבית של מדינת ישראל מקורה במימוש מרשים של חלקים מארבעת החזונות הסותרים במציאות חיינו, כך גם אי הנחת הסובייקטיבי, תוגת הישראליות שבהווה, מקורה בעובדה שמימוש החזונות רחוק מלהיות מספק, וכל אחד מהמחנות חווה גם כישלון משמעותי. מהם החזונות ובמה נכשלו? וחשוב מכך: כיצד ישפיע הכישלון על העתיד הישראלי?

החזון הציוני-חילוני, ביקש להצמיח חברת מופת נאורה שתתקיים במדינה נורמלית, "ככל העמים", שייחודה בלאומיותה היהודית. הלאומיות נתפסה כתחליף לדת. בעבר, בתנאי גלות, הדת היתה נחוצה לשם שמירה על זהות ייחודית, נבדלת מהסביבה. אבל עתה, שיש לנו מרחב ציבורי משלנו, ניתן להסיר את המשקולת הדתית מעל צוואר האומה. את הטלית יחליף הדגל; את התפילה העתיקה נמיר ב"התקווה"; שפת הקודש תשודרג לעברית מודרנית, והאחריות על בטחון ישראל תועבר מ"צור ישראל וגואלו" לצבא הגנה לישראל.

החזון החרדי הפוך לחלוטין. על פיו, השאיפה הציונית לנורמליות והניתוק בין דת ולאום הם בגדר "התייוונות" אסורה. מדינת ישראל איננה בעלת ערך, כשלעצמה, אלא רק "וועד בית" של היהודים. החרדים תומכים בה משום שהיא מאפשרת שרידות פיזית ליהודים ומשום שהיא "גביר" המיטיב עם עולם התורה. אכן, למרבה האירוניה, מספר היהודים הלומדים תורה כעיסוק מרכזי, כאן ועכשיו, הוא הגדול בתולדות העם היהודי. מדינת ישראל, בנדיבותה, חתומה על הישג חרדי פנומנלי זה.

בעוד שהציונות החילונית חתרה לשינוי דרמטי בחיים של יהודים – רבולוציה, החרדים בקשו המשכיות של הגולה בארץ הקודש – אבולוציה. אלו מבקשים להצטרף לעולם שבחוץ ואלו להתנתק ממנו. אלו רואים בעתיד את התקווה ובעבר הגלותי נטל, ואלו רואים בעתיד איום ושמים יהבם בעבר.

הציונות הדתית מתנהלת לאור חזון שלישי: היא בת ברית לציונות החילונית בצד הלאומי ולחרדים בצד הדתי. כפי שהתיוג הכפול – "ציוני-דתי" או "דתי-לאומי" – מלמד, הציונות הדתית דוברת את שתי השפות ולכן, לכאורה, יש לה פוטנציאל לשמש גשר בין העולמות. ואולם, זוהי תקוות שווא: החזון הציוני דתי איננו פשרה או מכנה משותף, אלא הצעה עצמאית ונבדלת. על פיו, מדינת ישראל היא חלק ממערך תיאולוגי; יישות בעלת משמעות דתית וקדושה משל עצמה. קיבוץ הגלויות, הפרחת השממה, הרחבת הגבולות ופריחת לימוד התורה הם גילויים מקדימים, המבשרים את העידן המשיחי. זוהי תפיסת עולם שהחרדים רואים בה כפירה והחילונים – הזיה.

החזון הרביעי הוא של ערבים אזרחי ישראל. במסמכי חזון שפרסמו בעבר, הנהגתם בטאה שאיפה לעקר כל אפיון יהודי מהמדינה, כך שהיא תהיה מדינת כל אזרחיה. ההשתייכות לקבוצת זהות פרטיקולארית היא עניין אישי, משפחתי או קהילתי, אך אין היא רלבנטית כזיקה בעלת ערך עבור המדינה והמרחב הציבורי. הכוח המניע של הציונות הוא הקולוניאליזם המערבי שעושה בה שימוש על מנת להקים לו בסיס במזרח התיכון. ממילא ברור שהמפעל הציוני בחטא יסודו.

ארבעת החזונות חלוקים זה על זה באשר למקומם של היהודים בהיסטוריה העולמית: הציונות החילונית מבקשת להחזיר את היהודים, כעם, אל ההיסטוריה; החרדים סבורים שעל היהודים להימנע מלהצטרף אל ההיסטוריה, אלא עליהם להתקיים לצידה; הציונות הדתית גורסת שאנו חיים בתקופה משיחית שהיא מחוץ להיסטוריה ולכן יש להתייחס אל מדינת ישראל במישור מטה-היסטורי. והערבים, שאינם רואים ביהדות לאום, מבקשים למחוק את מדינת הלאום היהודית, ככזו (להבדיל ממדינת ישראל ניטרלית), מתוך ההיסטוריה.

כל אחד מהחזונות נוחל הצלחה מרשימה בעיצוב הריאלי של הישראליות, ובשגשוג הקולקטיבי. אבל כל אחד מבעלי החזונות גם חווה תחושת כישלון משמעותי בדרך להגשמת ייעודו במציאות. הפער בין החזון לבין מימושו הוא המצע לתוגת הישראליות המלווה את חגיגות שבעים השנה למדינה. ואולם, באופן מרתק, כישלונות אלו – דווקא הם – מהווים מקור תקווה של ממש לגבי עתידה של ישראל בואכה שנת המאה למדינה. כיצד?

הציונות החילונית חתומה על ההצלחה המסחררת של ייסוד מדינת לאום יהודית חזקה צבאית, יציבה כלכלית ומתקדמת טכנולוגית. אך היא לא הצליחה לשרש את הרגש הדתי והמסורתי מהציבור הישראלי. ליבת הזהות היהודית שהיתה עשויה תמיד משתי אונות בלתי נפרדות – דת ולאום, השתמרה. "המרד הקדוש" של דור התקומה שכך, וכיום רוב גדול מאמין באלוהים, מוצא עניין ומשמעות במסורת, מתחבר לחלקים בארון הספרים היהודי מורשת הגלות. יש המתבוננים במתרחש בעיניים כלות: הדת, כידוע, איננה רציונאלית; היא טעונה אנרגיות רבות עוצמה; היא מאתגרת את הנאורות ואת המחויבות לערכים דמוקרטיים ולכן מאיימת על האפשרות של קיום יהודי ריבוני ליבראלי. הם חווים, סובייקטיבית, כישלון.

החרדים הצליחו להחיות מחדש את עולם התורה האירופאי, שהושמד בשואה. המיעוט ששרד, שעתיד היה לכלות מאליו בגין תלישותו מהמציאות, הפך להיות קהילה בת מיליון אזרחים, שהיא הצעירה והצומחת בישראל. אבל אסטרטגיית ההתבדלות, ששרתה אותם עד עתה, קורסת. כמחצית החרדים מחוברים באופן ישיר לאוטוסטרדת המידע ללא מגבלות, באמצעות הטלפון החכם והמחשב. אלפי חרדים נוהרים למוסדות אקדמיים, אף שאלו מכונים "אושוויץ רוחני" על ידי חלק מהמנהיגות הקהילתית. למעלה ממחצית הגברים החרדים נמצאים בשוק העבודה. החרדיות משנה את פניה.

הציונות הדתית עברה בדור האחרון אל קדמת הבמה הישראלית ומתיימרת להיות קבוצה הגמונית. ואולם, בדרך אל ההנהגה רודד החזון הייחודי לה: התפיסה של ישראל כ"ראשית צמיחת גאולתנו" אמנם שומרת על מקומה בתפילה הציונית-דתית, אך, ככלל, איננה מתורגמת לחיי המעשה. הנציגות הפוליטית של הקבוצה זנחה את התפיסה הדתית-גאולית של המציאות ועצם היבחרותה לתפקידי הנהגה מלמדת על שינוי תודעתי נרחב בקהילה. הציונות הדתית מתברגנת וצעיריה בוחרים להיות דתיים בביתם ולאומיים בישראליותם. רבים תומכים במפעל ההתנחלויות כעניין בטחוני, גיאו-פוליטי, ולא כשלב בתהליך חד-כיווני לעבר אופק משיחי. הרב קוק היה תמה לגלות מה עלה בגורל תלמידי תלמידיו.

הקהילה הערבית בישראל, שבמשך שנים חשה כדייר משנה – זנוח, מופלה, מאוים מבחוץ ומפוצל מבפנים – עושה פסיעות משמעותיות בדרך המתפתלת אל גיבוש זהות קהילתית מובחנת. רמת החיים של הערבים משתפרת לאיטה עקב השקעות ממשלתיות ניכרות; מתרחבת התופעה של יציאה מהכפרים ושל אקדמיזציה. למגינת ליבה של המנהיגות של ה"דור זקוף", חלק גדול מהערבים מרוצים מישראליותם ומעוניינים להשתלב ברקמת החיים כאן, כפרטים וכקבוצת זהות, בלי לשנות את פני המדינה. הם מעדיפים מדינה ניטרלית, לא יהודית, אך מוכנים לקבל את מדינת הלאום היהודית, אם תוקם לצידה גם מדינת לאום פלסטינית (אף שהם אינם מעוניינים להיות אזרחיה). הפרגמטיות של ערביי ישראל הולכת ומכריעה את הלוחמנות הלאומנית של הנהגתה.

הנה כי כן, כל אחת מקהילות הזהות המרכזיות בישראל מתקשה לממש את מלוא חזונה המקורי. מניפי הדגלים האידיאולוגיים בכל המחנות מקמטים מצח בדאגת אמת. ואולם, מנקודת ראות ציבורית כוללת, נקודות הכשל של החזונות המסוכסכים ביניהם, הן פתח של תקווה עבור הכלל:
שוו בנפשכם את מדינת ישראל שבה החילונים מחזיקים בערכים ליבראליים אך מחוברים למסורת היהדות; החרדים משמרים את אתוס החיים התורניים אך משתלבים בחיי המעשה; הציונות הדתית ממשיכה לתסוס ולהתנדב למשימות לאומיות, אך מתוך קריאה ריאלית, לא משיחית, של המציאות, וללא פטרונות וכפייה דתית; הערביות הפלסטינית מטפחת את זהותה כמיעוט לאומי, אך רואה עצמה כחלק בלתי נפרד מהפסיפס הישראלי, ובלבד שתזכה לשוויון זכויות אזרחי מלא.

ישראל כזו היא לצנינים בעיני האידיאולוגים הקשוחים בארבע כנפות הישראליות, אך היא המתכון הבדוק להמשך ביצור חוסנה של מדינת ישראל, לגיבוש של סולידאריות חברתית, לייצוב מערכות השלטון, לפריחת הכלכלה, המדע והתרבות ולאיזון – הנדרש כל כך – בין שימור עושר תרבותי מחד, ליצירת מכנה משותף עבה המתנהל במערכות ממלכתיות, הרואות את טובת הכלל, מאידך.

במלחמת התרבות הישראלית, החלום של האחד הוא הסיוט של האחר. וכיוון שהחלומות של כולנו התגשמו בחלקם, כולנו גם חווים סיוט מתמשך. ואולם, אם רק נחליט לבודד את הגחלים הלוחשות בקצוות כל אחת מקבוצות הזהות ולחזק את מגמות השינוי המתרחשות זה מכבר, תוגת הישראליות תתפוגג.