ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

״מאורעות תשפ״א״ של ערביי ישראל והשלכותיהן



במהלך חודש מאי 2021 התמודדה ישראל עם עימות אלים בשתי חזיתות עיקריות שהמשותף להן הוא ההקשר הרחב של יחסי יהודים וערבים במרחב הישראלי-פלשתיני: החזית האחת – מול ארגון חמאס בעזה, שירה יותר מארבעת אלפים רקטות על ערים בישראל. החזית השנייה – אירועים אלימים מסוגים שונים בתוך ישראל (כולל במזרח ירושלים), שכללו הפגנות, התפרעויות, שריפת רכוש, השלכת בקבוקי תבערה ואבנים, התנגחות עם כוחות הביטחון, עימות בין שכנים, מכות, עד כדי פגיעה בנפש. חזית פנימית זו, והשלכות מה שהתחולל בה על ישראל, היא נושאו של מאמר זה.

מה קרה?

לשם הסדר, רצוי לחלק את האירועים האלימים בתוך ישראל בתקופה המדוברת לארבעה פרקים נפרדים:

פרק ראשון: מתיחות בירושלים, וכל מה שנובע ממנה. פרק זה נוגע לעימותים בהקשר להר הבית ובסביבת שער שכם של העיר העתיקה, התנגשות של מפגינים ערבים ממזרח ירושלים עם כוחות הביטחון, מכות לתושבים יהודים בירושלים ברכבת הקלה ומקומות נוספים, ניסיונות של תנועות יהודיות להגיב על אירועים אלה ולהתעמת עם קבוצות של ערבים, הסטת מסלול של חגיגה יהודית לרגל יום ירושלים בעיר העתיקה (ריקוד הדגלים) ועוד. אירועים אלה מתקשרים למתיחות כמעט-קבועה בתקופת חודש הרמדאן ויום ירושלים. המתיחות בירושלים שימשה כנפץ שהניע את שרשרת האירועים הבאים, סיפק עילה לחמאס לירות רקטות על ישראל, וגרר רטוריקה של עימות שמוקדה ״הגנה על המקומות הקדושים״ הן מצד הערבים והן מצד חלק מקבוצות היהודים.

פרק שני: התפרעויות של ערבים ישראלים בערים מעורבות ובמקומות נוספים, ותקיפה של יהודים עד כדי סיכון חיים. אירועים מסוג זה נצפו ביפו, בלוד, בעכו, ברמלה, בחיפה ובצמתים מרכזיות בצפון ובדרום הארץ. אירועים אלה ערערו את תחושת הביטחון של התושבים היהודים, וגררו פגיעה חמורה במרקם החיים המשותפים. תגובת המשטרה להתפרעויות הייתה איטית, ודומה שראשיה (וגם קברניטי המדינה) לא הבינו בזמן אמת את חומרתן. תוצאת תגובה איטית זו הייתה החרפה של המהומות ושל התגובה עליהן, כולל ירי בנשק חי של יהודים מתגוננים שתוצאתו במקרה אחד ובולט הרג של תושב ערבי – שהביא להסלמה בעימות.

פרק שלישי: התפרעויות אלימות נגד של יהודים במספר מוקדים, שכללו פגיעה בערבים, חלק מהם חפים מפשע, שזכו לתהודה רבה. בעיקר כך היה במעשה לינץ׳ מצולם בזמן אמת של יהודים בערבי עובר אורח בבת ים, שגרר זעזוע פומבי חוצה מחנות פוליטיים, אך גם הניע ויכוח על שאלת ה״סימטריה״ בין מעשי הפורעים הערבים למעשי הפורעים היהודים. ויכוח זה העמיס עוד קומה של עימות פנים-יהודי על קומות העימות היהודי-ערבי. גם מפכ״ל המשטרה נגרר לעימות זה כאשר השווה את מעשי הפורעים משני הצדדים.

פרק רביעי: תגבור המשטרה, הרגעת הרוחות. מהלך זה בא לאחר שבמשטרה ובממשלה הופנמה חומרת האירוע, המשטרה תוגברה בכוחות משמר הגבול, השב״כ הונחה לסייע בפעילות נגד מחוללי הפרעות, ועוצר לילה זמני הוטל כדי לצנן את הרוחות הסוערות. מהלך זה הביא בתוך כמה ימים לרגיעה ולסיום ההתפרעויות, אך בערים המעורבות עדיין מורגשת מתיחות רבה, וניכר בהן קרע של חשדנות הדדית בעיקר של יהודים כלפי ערבים. יהודים המתגוררים באזורים מסוימים אומרים כי ייקח זמן רב לשקם את תחושת השותפות והביטחון, ותובעים כי המדינה תפעל באופן שיבטיח את שלומם במקרים של התפרצות פתאומית נוספת של אלימות.

מה הגורמים לאירועים?

זו כמובן שאלת המפתח, וממנה יגזרו לא מעט מהמסקנות המעשיות הנדרשות בעקבות האירוע. ראוי לציין, כי אירועים אלה באו לאחר שנתיים של דיון מהותי ומעשי על מצבם ומעורבותם של ערביי ישראל בכלל הישראלי, וכאשר נדמה היה על סמך נתונים שונים כי מצבם התודעתי של ערביי ישראל מקרב אותם לאזרחי ישראל היהודים[i].

בחירות 2021, שנערכו זמן לא רב לפני פרוץ המהומות, אמנם הדגימו את העובדה שלערביי ישראל אין ייצוג פוליטי ההולם את שיעורם באוכלוסייה (בשל שיעור הצבעה נמוך)[ii]. עם זאת, הפיצול בקול הערבי בבחירות אלה הצביע על שינוי בגישתם של ערביי ישראל למשחק הפוליטי בישראל, ועל שינוי מקביל במפלגות המייצגות בוחרים יהודים. מפלגת רע״מ של מנסור עבאס הודיעה לאחר הבחירות שלא תפסול שותפות בקואליציה עם מפלגות אחרות, כולל מפלגות המייצגות עמדות ימין. הודעה זו הצביעה על רצון להשפיע על המערכת הפוליטית, במסגרת מקח וממכר שמטרתו לדאוג לאינטרסים של ערביי ישראל. גם כמה מפלגות ימין מובהקות החלו להרהר באפשרות לשותפות עם מפלגה ערבית לצורכי הקמת קואליציה. ראש הממשלה (מהליכוד) לא פסל שותפות פוליטית עם רע״מ. זו הייתה ללא ספק אחת מההתפתחויות המשמעותיות ביותר של מערכת הבחירות, המלווה בשינוי תודעתי ובהרגלה של הציבור הישראלי למעורבות פעילה יותר של מפלגות וחברי כנסת ערבים בחיים הציבוריים של כלל הישראלים.

דווקא על רקע זה פרצו מאורעות אלימים מהחמורים שזכורים בישראל. הנה כמה הסברים שניתנו להם, וכמובן, כל אחד מהם יכול להתאים כהסבר נפרד, או כהסבר המשולב בהסברים אחרים.

התפרצות של תסכול על רקע חברתי-כלכלי: אזרחי ישראל הערבים נמצאים – בממוצע – בתחתית סולם ההשכלה וההכנסה[iii]. הם סובלים מבעיות קבועות של שירותים עירוניים לקויים, מחסור תקציבי בתחומים שונים, רמה גבוהה של פשיעה ואלימות פנים מגזרית. בהעדר כוח והשפעה פוליטית, מסיבות מגוונות שזה אינו המקום לפרטן, חלק ניכר מאתגרים אלה נותרים ללא מענה מספק, מה שגורר תסכול ותחושת חוסר אונים, המתורגמת לעיתים לזעם. הניצוץ שהצית את הבעירה אמנם לא נגע בצורה כלשהי לבעיות המדוברות, אולם ההצטברות של בעיות אלה היא שהפכה את הניצוץ לבעירה[iv].

התפרצות של מתח כבוש על רקע קהילתי: חלק ניכר ממוקדי המהומות היו ערים שבהם מתגוררים ערבים ויהודים יחדיו. מגורים משותפים אלה מחוללים רגשות קנאה ותחרות, מבליטים פערים כלכליים ומעמדיים אחרים, ובחלק מהמקרים יוצרים תחושה (בקרב הערבים) של ניסיון מכוון ״לייהד״ אזורים מסוימים שמטרתו המוסווית היא הדרה ודילול של האוכלוסייה הערבית. הסבר זה מקבל משנה תוקף כאשר מתייחסים לאירוע המחולל של סבב האלימות – הכנות לדיון סופי בבית המשפט העליון על פינוין האפשרי של משפחות פלשתיניות בשכונת שיח ג׳ראח בירושלים, שהבתים שהן מתגוררות בהן הוכרו כרכוש בבעלות יהודית.

הזדהות עם המאבק הפלשתיני: הסבר זה כורך את ההתפרצויות האלימות של ערבים בישראל לאלה של ערבים במזרח ירושלים ובעזה. על פיו, האירוע בחודש מאי היה למעשה שחזור של אירועי אוקטובר 2000 שבהם יצאו ערביי ישראל להפגנות אלימות ברחבי ישראל, במקביל לקריסת תהליך השלום הישראלי-פלשתיני ולתחילתה של התקופה המכונה ״האינתיפאדה השנייה״. הסבר זה שונה מקודמיו משום שעל פיו, הערבים שיצאו למחות (לעיתים באלימות קשה) לא עשו זאת בעיקר בשל בעיותיהם שלהם, אלא בשל רצונם לסייע לפתרון בעיותיהם של הפלשתינים שאינם אזרחי ישראל.

ביטוי של המאבק הפלשתיני: למרות הדמיון הנדמה בין הסבר זה לבין קודמו, משתרע ביניהם פער תהומי[v]. ההסבר הקודם מייחס לערביי ישראל רצון לשמר את מצבם אך לסייע בשיפור מצב הפלשתינים שאינם אזרחי ישראל. על פי הסבר זה, ערביי ישראל לא רק מזדהים עם המאבק הפלשתיני אלא רואים גם את עצמם כמי שנאבקים נגד שלטון ״כיבוש״ שיש לסלק. למעשה, מי שאוחזים שהסבר זה מניחים שערביי ישראל מעולם לא השלימו באופן מהותי עם הקמתה של מדינת ישראל, וכאשר נקרית להם ההזדמנות, הם מבקשים לחדש את ״המאבק של 1948״ – קרי, המאבק שבסיסו התנגדות יסודית למדינה יהודית בארץ ישראל.

כאמור, כל אחד מארבעה הסברים אלה, על סעיפיו ותתי סעיפיו, יכול להיות הגורם או אחד מכמה גורמים להתפרצות האלימה. צריך להניח, שרוב היוצאים להתפרע, להכות ולבזוז לא עשו זאת לאחר שיקול ועיון במשנה מוסדרת של נימוקים, אלא פשוט הצטרפו לאספסוף גועש ונתנו ביטוי רגשי למה שאינו בהכרח מנוסח כאידיאולוגיה ברורה. עם זאת, ניכר בקבוצות המתפרעים (גם הערביות וגם היהודיות) שהן מונעות מרגשות עמוקים של שנאה הדדית, פחד הדדי, ודחף לנקמה על עוולות אמתיות או מדומיינות. התמשכות האירועים לכמה ימים ולילות מעידה על האפשרות שלא מדובר בתקלה מקומית של התלקחות יצרים, אלא בעניין יסודי יותר שהרגעת הרוחות לא הביאה לפתרונו.

הצעות עיקריות לתגובה

הדיאגנוזה המאבחנת את עילת הבעיה, היא במידה רבה גם זו שתקבע את סל הפתרונות המוצע לה. עם זאת, בסל זה ישנם כמה מרכיבים המשותפים לכלל ההצעות. שני הבולטים מהם:

חיזוק הנוכחות המשטרתית, והכוננות המשטרתית לתגובה במקרה של אירועים כאלה. פתרון זה אינו ייחודי רק לבעיה של יחסי יהודים-ערבים בישראל. משטרת ישראל סובלת כבר כמה שנים מחולשה מבצעית ותדמיתית המקרינה על כלל עבודתה[vi]. חולשה זו נובעת בראש ובראשונה מהזנחה של הדרג הפוליטי. בעיות שיטור בערים המעורבות, ובמיוחד בשכונות ערביות ובערים ערביות, מוכרת אך לא מטופלת. לממשלה יש אחריות ניכרת בעניין זה, אך אין להסיר אחריות לו גם מהנציגות הפוליטית הערבית. בהעדר נכונות להשתתף ב״משחק הפוליטי״ הנהגה זו אינה מסוגלת להעמיד דרישות החלטיות לממשלה. ועוד: ההנהגה הערבית שולחת מסרים סותרים בהקשר להשלטת חוק וסדר. מצד אחד, היא מבטאת רצון בשיטור אגרסיבי יותר במגזר הערבי. מצד שני, היא מבטאת חשדנות ולעיתים גם עויינות כלפי המשטרה ומרבה בטענות על שיטור יתר נגד ערבים[vii].

 

שיפור כלכלי ותעסוקתי לערבים. בעניין זה, ממשלת ישראל פועלת בשנים האחרונות בנחרצות יחסית לשיפור המצב, כולל בהזרמת תקציבים ופעילות מערכתית מתוכננת, אם כי התנאים החינוכיים והתעסוקתיים לערבים עוד רחוקים מלהשביע רצון. עם זאת, יש לומר כי התפרעויות מעין אלה שהיו בחודש מאי הם הרסניים להשגת יעדים של השוואת תנאי תעסוקה ושכר לערבים, משום שיעלו את רף החשדנות, ועל כן יקשו על אזרחים ערבים לקבל עבודה במסגרות של רוב יהודי, ולעיתים אפילו להתנהל בחופשיות ובבטחה באזורים שבהם רוב יהודי. בתקופת המתח בחודש מאי, לא מעט עובדים ערבים היססו לבוא לעבודה הקבועה שלהם, וגם אם חזרו לאחר שוך המתח, הסכנה הקבועה של התפרצות, והחשדנות ההדדית, עלולים לדכא רצון הדדי בשיתוף פעולה.

שני הפתרונות לעיל, שיטור יעיל והשקעה בהעלאת רמת החיים, הם פתרונות טכניים שאינם תלויי אבחנה ועמדה פוליטית, ומכוונים להחזיר את השקט לחיי היומיום, לשפר את חיי כלל התושבים, ולהקטין את ההסתברות להתפרצות נוספת של אלימות. מכאן – מתפצלות הדרכים על פי מפתח אידיאולוגי, כאשר מי שאוחזים בעיקר בשני ההסברים הראשונים בלבד, יסתפקו במהות בפתרונות המעשיים שהוצגו כאן, אולי בתוספת צעדים לחיזוק תחושת השייכות של ערבים בכלל הישראלי (כמו שינוי חוק הלאום ועוד). מי שסבורים כי גם ההסבר השלישי (הזדהות עם הפלשתינים) שיחק תפקיד משמעותי בפרוץ המהומות, יוסיפו לתפריט את ההכרח לקדם פתרון של שלום לסכסוך הישראלי-פלשתיני במסגרת של שתי מדינות לשני עמים (בהנחה שפתרון בעיית הפלשתינים שאינם ישראלים יפתור את הקושי המרכזי של הפלשתינים אזרחי ישראל). לעומת אלה, מי שמניחים כי ההסבר הרביעי (ביטוי של המאבק הפלשתיני) לפרוץ המהומות הוא ההסבר הנכון, יפנו לדרך שונה, שמתפצלת לשני ערוצים עיקריים:

האחד: הכרה בהכרח להפריד בין יהודים לבין ערבים, לעיתים אף באופן כולל. קרי, למצוא פתרון לבעיה הפלשתינית הכורך ככל האפשר הפרדה של כלל היהודים מכלל הערבים. בערוץ זה יקודמו לדוגמה יוזמות לחילופי שטחים, והצעד השנוי במחלוקת ערכית וחוקית של נסיון להעביר ערים ערביות על תושביהן מישראל החוצה. במקביל, יהיו מי שיקדמו במסגרתו גם מהלכים להפרדת אוכלוסיות בתוך ערים, והקפדה יתרה על אזורי מגורים נפרדים, מה שיוביל להפרדה מעשית של רוב השירותים ליהודים וערבים.

השני: חוסר התוחלת בניסיון להפריד בין יהודים וערבים, מתוך הבנה שכלל הערבים רוצים בביטול זכותם של כלל היהודים לקיום במסגרת לאומית בארץ ישראל. בערוץ זה יקודמו יוזמות לסיפוח, לייהוד של אזורים מיושבים בערבים, ולהצבת ״קיר ברזל״ של נחישות שמשכו מן הסתם עשרות שנים ואולי יותר, עד שתדעך באופן סופי שאיפתם של הערבים תושבי הארץ לשלול מיהודייה הגדרה עצמית.

כמובן, משני הערוצים אלה נגזרות בעיות חדשות, מהותיות ומעשיות, כולל שאלות ערכיות הנוגעות לזכויות אדם, זכויות פוליטיות, שאלות על אזרחות, תפיסות מתנגשות של מוסר יהודי, שאלות על פגיעה בזכויות הפרט כדי להגיע לאיזון חברתי ופוליטי עבור הכלל, שאלות הנוגעות ליחסי החוץ של ישראל ומעמדה הבינלאומי, כולל בזירות משפטיות, שאלות הנוגעות להתכנות המעשית של חלק מהפתרונות שיוצעו ועוד. עם זאת, מבט בהיר החודר מבעד לערפל הקבוע של טענות וטענות נגד, הצעות והצעות נגד, יזהה על ציר הזמן את נוכחותם של שני הערוצים הללו. כאמור, אלה מתקיימים בקרב מי שסבורים ש״פרעות תשפ״א״ הן המשכן של ״פרעות תרפ״ט״ של טרום ימי המדינה – קרי, אירועים המעידים על סירוב הערבים לקבל נוכחות יהודית בארץ.

סכנה והזדמנות

באופן מעניין, ואולי לא שגרתי, בעיצומם של ימים שבהם נורו אלפי רקטות מעזה לעבר ערי ישראל, רוב אזרחי ישראל היו מודאגים יותר ממה שמתחולל בתוך הארץ פנימה, מאשר ממה שמעולל האויב מחוץ. זו תזכורת חשובה לעובדה שסכנה מבית מעוררת יצרים עזים יותר ומעוררת פחדים עמוקים יותר מאשר סכנה מחוץ – מה שעושה אותה למאורע מדאיג במיוחד. היחסים העדינים בין הרוב היהודי לבין המיעוט הערבי בישראל, שידעו עליות ומורדות, נדמו כאילו הם עומדים בנקודת שיא בעת שצללו באחת לנקודת שפל שלא הייתה כמוה בעשרים השנים האחרונות. בתחילת שנות האלפיים נדרשו שנים ארוכות לשיקום היחסים, ויש לקוות שהפעם ייעשה מאמץ לשקמם בזמן קצר יותר.

מאורעות תשפ״א מגלמות סכנה ממשית להידרדרות מהירה של היחסים בין שתי אוכלוסיות למעין ״מלחמת אזרחים״ פנימית, ארוכה ומתמשכת, שתקשה עד מאוד בעיקר על חיי המיעוט הערבי, החשוף לכוחו של הרוב, אך תעלה גם לרוב היהודי בפגיעה חמורה בתחושת הביטחון, בשגשוג הכלכלי, ותחייב אותו לנקוט בפעולות שיקרינו על מעמד המדינה ועל יחסיה עם מדינות אחרות בעולם. הדרדרות לקרבות של ״מליציות״ יהודיות וערביות, שהציבור נחשף להן לרגע קצר בשיא המשבר, היא אחת מהאפשרויות המסוכנות והרגישות ביותר – וממשלת ישראל מוכרחה להשקיע כל מאמץ שנדרש כדי למנוע אפשרות כזאת, ובראש ובראשונה בהקצאת אמצעים ובמתן גיבוי לכוחות המשטרה, כדי לוודא הרגעה ולספק פתרון לטווח קצר לבעייה.

אך במאורעות גלומה גם הזדמנות לטווח ארוך, שברירית ככל שנדמתה בשיא האלימות. יחסי יהודים וערבים בישראל עלו על מסלול של שיפור איטי והדרגתי, שיש לנצל את המשבר כדי לנסות ולדייק את מהלכו ואפילו להאיץ אותו. כדי שכך יקרה, על הרוב היהודי ומנהיגיו, שנדרשים לחתור לחזרה מהירה לחיי שגרה, מוטלת חובה מסובכת ״להדחיק״ את רושם המאורעות (ואולי אפילו את סיבתן המהותית), בניסיון לדבוק במהלך השיפור. על המיעוט הערבי והנהגתו לנקוט בגישה הפוכה: לזכור עד כמה רגע ההתפרצות היה מסוכן להם, ועד כמה עלולים היו לדרדר את מצבם החברתי והפוליטי בשל אובדן שליטה קצר טווח. בשני הצדדים, דווקא הבהלה המוצדקת מחומרתם האפשרית של המאורעות ושל ההשלכות הרות האסון שגלומות בהן, היא שיכולה להמריץ את ההנהגה לפעולה נחושה יותר ומקיפה יותר בדרך לחיים של דו-קיום, שאולי ביישום המעשי שלהם טמונה גם האפשרות לשינוי תודעתי.

[i]  ראו: מדד הפלורליזם 2020, המכון למדיניות העם היהודי. http://jppi.org.il/he/article/index2020/#.YKuVai8Rrq0

[ii]  ראו: הבחירות בישראל – לקחים ראשונים, שמואל רוזנר, המכון למדיניות העם היהודי. http://jppi.org.il/he/article/הבחירות-בישראל-לקחים-ראשונים/#.YKuTCy8Rrq0

[iii] ראו לדוגמה, מכון ברוקדייל: https://brookdale.jdc.org.il/wp-content/uploads/2018/03/MJB_Facts_and_Figures_on_the_Arab_Population_in_Israel_2018-Hebrew.pdf

[iv]  מבלי להיכנס לעומקן של תיאוריות על התפתחות חברתית-כלכלית, נזכיר שלתיאוריה זו אפשר להוסיף קומה נוספת: ייתכן שדווקא השיפור המתמשך באיכות החיים העלה את רף הציפיות של הציבור הערבי, ובהתאם את רמת התסכול שלו כאשר ציפיות אלה לא הוגשמו במלואן.

[v]  אין הכרח לחשוב כך. אבי גיל טוען כי הלאומיות של הערבים אזרחי ישראל מתחזקת בגלל שלא נמצאה פתרון למכלול הפלשתיני, אך מדבריו משתמע כי הוא סבור שתיחלש אם וכאשר יבוא לה פתרון. ראו: Israel's confrontation with Hamas is a strategic wake-up call – opinion, Avi Gil, Jerusalem Post, May 20, 2021.

https://www.jpost.com/opinion/israels-confrontation-with-hamas-is-a-strategic-wake-up-call-opinion-668684

[vi] ראו נתונים באתר המדד: https://themadad.com/מה-הציבור-חושב-על-המשטרה/#.YKzC4i3XefA

[vii] ראו נתונים באתר המדד: https://themadad.com/מי-אשם-במצב-הערבים-והמשטרה-כך-לפחות-הי/#.YKzDLC3XefA