ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

מדים פרומים

מאמר זה פורסם בעיתון ידיעות אחרונות בתאריך 20.10.2014

שר הביטחון והרמטכ"ל בטאו לאחרונה הסתייגות זהירה מהאופי האמוני-דתי שנשא דף הקרב של מח"ט גבעתי בפתח מבצע "צוק איתן". כזכור, המח"ט הגדיר את המשימה במונחים דתיים – כנגד אויב המנאץ את שם האל. בניגוד לדיון הרגיל בסוגיות של מפגש בין דת וצבא, הנוגעות לאורח החיים הצה"לי, כאן מדובר בשאלת יסוד: מהו אתוס הלחימה של צה"ל? האם דף הקרב מתיישב עם מסמך "רוח צה"ל", הקובע כי מטרת הצבא היא "להגן על קיומה של מדינת ישראל ועל עצמאותה" וזאת "בכפיפות לרשויות השלטון האזרחי הדמוקרטי ולחוקי המדינה"?

מח"ט גבעתי איננו רואה, מן הסתם, סתירה בין רוח צה"ל לבין דף הקרב, שהרי מי שמייחס קדושה למדינה רואה בהגנתה משימה דתית. ואולם, על אף כנותה הסובייקטיבית של התשובה, אין לקבל אותה.

כדי שהדיון יהיה מועיל, צריך להזים האשמות שווא: התגייסות הציונות הדתית לשירות משמעותי – מעל 40% מצוערי קורס קצינים באים מהמגזר – איננה שלב בקונספירציה לקראת ביצועה של "מהפיכה אמונית" וכינונה של מדינת הלכה. זהו נוער שמחונך לממלכתיות ושמקבל על עצמו בטבעיות "שמירה על חוקי המדינה וכבוד האדם, וכיבוד ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית" (מתוך "רוח צה"ל"). החינוך הממלכתי-דתי איננו חף מפגמים ונדרש תיקון, אך התגובה המאופקת להדהים בזמן ההתנתקות, כשרבנים חסרי אחריות השלו את הציבור ש"היה לא תהיה", היא הוכחה ניצחת להפנמה של כללי הדמוקרטיה בציבור זה.

במקביל, נדרשת הזמה של טענות שווא הפוכות: בניגוד ללחישות בכמה חלקים של הציונות הדתית, היות אדם דתי איננו מהווה מכשול בדרכו למשרה או תפקיד לאומיים. העובדות מלמדות כי מתרחש תהליך נורמלי של השתלבות הציונות הדתית בהנהגת המדינה בכל התחומים – פוליטיקה לאומית, מערכת המשפט, תקשורת וגם בצבא. המח"טים הדתיים של היום יגיעו למטכ"ל של מחר בהתאם לכישרונותיהם.

ואולם, לאחר שנפטרנו מהחששות המוגזמים, יש לברר כיצד נקיים צבא ממלכתי שחייליו מגיעים מחברה רב-תרבותית, מרובת מחלוקות וחזונות מתחרים? בן-גוריון פירק את הפלמ"ח וטיבע את אלטלנה כדי לבסס את ממלכתיות הצבא. מהו המעשה המקביל עבור דורנו?
ברמת הפרט, על צה"ל להפנים את המציאות של חברה רב-תרבותית ולאפשר לכל חייל תנאי שירות בהתאם להעדפותיו התרבותיות-דתיות. היישום של עקרון זה איננו קל כאשר ההעדפות הפרטיות מתנגשות, אך זהו נושא לדיון נפרד.

ברמה הציבורית, נדרשת הכרעה: הממלכתיות היא צו עליון. אין לאפשר להעדפה פרטיקולארית להשתלט על המרחב הציבורי הצבאי. מרחב זה כולל אלמנטים פיזיים (בסיסי הצבא), סמליים (טקסים), משמעתיים (פקודות וסמכויות), חינוכיים (קוד אתי ומערכת השכלה) וכמובן אלמנטים הנוגעים לשאלות של אתוס ומשמעות. ואולם, מהו תוכנה של הממלכתיות? זו נגזרת מהגדרתה החוקתית של המדינה כ"יהודית ודמוקרטית" ומשתקפת במסמך "רוח צה"ל". היינו, ראוי לעצב את רוח צה"ל בדרך שתבטא גם את ערכינו כיהודים, אך מכאן ועד להשתתת פעולתו על אמונה דתית בסגנון קונקרטי – הדרך ארוכה ולדעתי גם אסורה.

ניקוי המרחב הציבורי הצבאי מפרטיקולאריות מגזרית נדרש מסיבות עקרוניות ומעשיות כאחד. בצד העקרוני, מדינה ליבראלית רשאית לכפות שירות צבאי על צעיריה רק אם מובטח שהצבא יפעל על פי ערכים המוסכמים באופן נרחב. בצד המעשי, היכולת לגייס משאבים לאומיים של חברה משוסעת תלויה באמון הציבור בדבר צדקת הקורבן הנדרש. אנשים יהססו מלהסתער אם הם מנוכרים לדגל הפרטיקולארי שנושא המפקד.

מח"ט גבעתי לקח את אמונותיו – שאני, אישית, שותף להן, ולמקרא דף הקרב התלחלחו עיני – אל המרחב הציבורי הצה"לי. עליו לדעת: ככל שהמפקד בכיר יותר, כך גם נדרש ממנו להצניע את זהותו, כדי להבטיח את ממלכתיות הצבא, שהיא תנאי לתפקודו. מפקד בכיר, כמו שופט, לובש מדים מקצועיים שנועדו להחצין את תפקודו למען האינטרס הממלכתי כפי שהוא נתפס על ידי המערכת הדמוקרטית בכללותה. דף הקרב האמור פרם את מדיו של הקצין המעוטר, ובכך פגע ברוח צה"ל.

עוד בנושא זה:

יוחנן פלסנר, אתוס הלחימה של צה"ל – מה נשתנה?
מרדכי קרמניצר, צבא האל או צבא העם
יגיל לוי, לא מח"ט בערמת שחת: על פרשת מח"ט גבעתי
הרב ד"ר בני לאו, "רוח המפקד" – "מורשת אלקנה"
עדיאל זימרן, מלחמה בשם השם או מלחמה למען העם
דיון בשולחן העגול: אתוס הלחימה של צה"ל