ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

מדינת הלאום המתגוננת

הלגיטימציה של ישראל כמדינת לאום יהודית מותקפת מבית ומחוץ. מחוץ המתקפה באה מהשמאל הרדיקלי באירופה ובארה"ב ומתומכי תנועת BDS. מבפנים, המתקפה באה מצד רוב מנהיגי המיעוט הערבי בישראל. מסמך בשם "החזון העתידי לערבים הפלסטינים בישראל", והשיח הלאומי העכשווי של מנהיגי המיעוט הערבי המתבסס על טקסט זה, שוללים את קיומה של ישראל כמדינה יהודית.

בגלל הפערים, הנראים בלתי ניתנים לגישור, בין תפישת הרוב היהודי לתפישת המיעוט הערבי באשר לאופי המדינה, קיימת נטייה להדחיק את העיסוק בשאלות הזהות הגדולות לטובת היומיום. הדחקת העיסוק בשאלות של זהות, וזניחת הניסיון להגיע להסכמות בנושאים המהותיים הן טעות ששתי הקבוצות ישלמו את מחירה. לצד זאת, חובתה של מדינת ישראל להתגונן מפני מגמות אלו, אך תוך מתן שוויון אזרחי מלא לבני המיעוט הערבי החיים בה.

המיעוט הערבי תובע מהרוב היהודי ומהמדינה שוויון מלא. המדינה ורוב אזרחיה היהודים נכונים להעניק למיעוט הערבי בישראל שוויון. אבל — וזהו אבל ענק — יש הבדל תהומי בין משמעות השוויון בעיני הרוב היהודי למשמעותו בעיני המיעוט הערבי. בעוד שהמדינה והרוב היהודי מדברים על שוויון אזרחי בתקציבים, זכויות פרט וכדומה, מנהיגי המיעוט הערבי תובעים שוויון לאומי בין המיעוט הערבי לרוב היהודי, שמשמעו שינוי מהותי של אופי המדינה כמדינה יהודית.

מפת הדרכים של החזון הלאומי של המיעוט הערבי היא אותו מסמך, שפירסמה ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל ב–2006. מאז, הרעיונות המופיעים במסמך הם הבסיס לחשיבה הלאומית של ערביי ישראל, שמגבשים גם אסטרטגיות פרקטיות למימושם. בקליפת אגוז, מסמך החזון לא מכיר בישראל כמדינה יהודית. הטקסט מצהיר כי ישראל אינה דמוקרטיה אלא אתנוקרטיה (שלטון על ידי קבוצה אתנית) והיא תולדה של הקולינאליזם המערבי.

החזון במסמך מבקש להפוך את מדינת ישראל לדמוקרטיה הסדרית — שבה ליהודים ולערבים תהיה זכות שווה במנגנוני קבלת ההחלטות הלאומיות ובהקצאת זכויות ומשאבים. המסמך מבקש גם הכרה בזכויות הלאומיות של ערביי ישראל כילידי הארץ וכבעליה המקוריים, ונכונות להכיר באסונם, הנכבה, לפצותם ולהשיבם לאדמתם. המסמך מבקש משקל זהה בסמלי המדינה ובחוקיה לזהות הלאומית הערבית־פלסטינית ולזהות היהודית הלאומית, תביעה שמשמעותה ביטול חוק השבות.

בעשור שחלף מאז התפרסם המסמך, התעצם השיח על הזכויות הקיבוציות־הלאומיות של המיעוט הערבי בישראל. מנהיגי הציבור הערבי ישראלי רואים תביעות אלו כמכנה משותף בסיסי לפעילותם. הדבר מתבטא באופן בולט במצע הרשימה הערבית המשותפת, שמצהיר כי תכליתה לקדם הכרה בערביי ישראל כמיעוט בעל זכויות ילידיות, ובפעילות של ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל. המצע אמנם אינו שולל במפורש את אופיה היהודי של מדינת ישראל, שכן אז היתה עלולה הרשימה להיפסל, אבל קריאתו מובילה למסקנה זו.

רכיב נוסף וחדש יחסית בשיח של ערביי ישראל על זכויותיהם כמיעוט ילידי הוא שימוש במשפט הבינלאומי. כדי לעגן את הזכויות הקיבוציות־הלאומיות אל מול ממשלת ישראל, עושים מנהיגים ואינטלקטואלים ערבים שימוש באמנות והחלטות של האו"ם, המקנות להם, להבנתם, זכויות דומות לאלו של הרוב היהודי במדינת ישראל. שיח זה הוא בסיס לניסיונות של ערביי ישראל, בהובלת ועדת המעקב העליונה, "לבנא"ם" את הסכסך בין המדינה לאזרחיה הערבים, ולהגביר את המעורבות הבינלאומית לא רק בסוגית השטחים אלא בשאלות שעד לא מכבר נתפשו כעניין פנימי בין מדינת ישראל לאזרחיה. כך למשל, כוננה ועדת המעקב העליונה יום בינלאומי לציון זכויות המיעוט הלאומי הערבי־פלסטיני בישראל.

ההשלכות של תפישת ערביי ישראל בעיני עצמם כבעלי זכויות קיבוציות וילידיות הן דרמטיות, וחורגות בהרבה משיח על חזון אוטופי. לשינוי בחשיבה ובשיח יש פוטנציאל להשפיע לא רק על ויכוחים עקרוניים על אופיה של המדינה אלא על חיי היומיום של כולנו. בעיני רבים מערביי ישראל, הוויכוח על זכויות קרקע ומשאבים אחרים אינו שאלה של שוויון אזרחי המגיע בדין לכל אזרח, אלא סוגיה לאומית ולבֵנה בדרך לבניין זכויותיו הקיבוציות־לאומיות של המיעוט הערבי בישראל. בתוך ההקשר הזה מנהיגים ערבים פוליטיים ואינטלקטואליים פועלים לגיבוש התודעה הלאומית המובחנת של ערביי ישראל במטרה ליצור תודעה קולקטיבית שלא תסתפק בפחות משוויון לאומי מלא.

הנתונים הרשמיים מורים, כי אזרחי ישראל הערבים מופלים לרעה ולא נהנים משוויון אזרחי מלא. כבר נעשו צעדים, ויש לעשות עוד רבים, כדי שהם ייהנו משוויון אזרחי מלא. אבל יש סוגיות שאותן צריך לבחון בהקשר הרחב. יש מקרים שבהם זכותה וחובתה של ישראל להגן על זהותה כמדינת לאום יהודית ודמוקרטית.

 

פורסם לראשונה באתר "הארץ"