ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

מיהודית ודמוקרטית לחרדית ודמוקרטית

יחסי דת ומדינה בישראל נמצאים במצב משברי ובמחלוקת מתמשכת זה עשרות שנים. המחלוקת נוגעת בעצבים חשופים של החברה הישראלית ושל העולם היהודי והיא מציבה איום של ממש על האפשרות להשיג איזון ראוי בין אופייה היהודי של המדינה ובין אופייה הדמוקרטי. מציאות זו יצרה בשנים האחרונות משבר במערכת היחסים בין יהדות התפוצות ובין מדינת ישראל; ובין חלקי החברה היהודית בישראל – חילונים, מסורתיים, דתיים אורתודוקסיים ודתיים מזרמים אחרים. למתח הזה, על חלקיו השונים, ניתן להציע פתרונות סבירים, ממצים, שהרוב המכריע של יהודים דתיים וחילוניים יכולים להסכים להם, כל אחד מתוך נאמנות להשקפת עולמו וגילוי סובלנות כלפי ציפור הנפש של הזולת. ואולם ללא נכונות לכך, הסדרי דת ומדינה ילכו ויישאו אופי חרדי ומחמיר יותר וימשיכו להוות גורם מפלג במקום גורם מאחד.

לפני כשבעים שנה, שלח בן גוריון את 'מכתב הסטטוס-קוו' לאגודת ישראל. במכתב מתחייב בן גוריון שהשבת תהיה יום המנוחה ליהודים במדינת ישראל; שבמטבחים רשמיים יהיה גם אוכל כשר; שנושאי נישואין וגירושין יוסדרו על פי הדין הדתי; ושתובטח אוטונומיה חינוכית לזרמים השונים, תוך קביעה של בסיס לימודי ליבה משותף. עם קום המדינה, ותוך משא ומתן ערכי, עיצבה המערכת הפוליטית את הסדרי דת ומדינה בנושאים השונים. אלו בהם עסק המכתב, ואחרים: גיור, שירותי דת, קבורה ועוד. הסדרים אלו ביטאו את האופי היהודי של המדינה בפרהסיה ובחוק של מדינת ישראל.

מאז עוצבו ההסדרים, במה שמוסגר והוגדר כסטטוס-קוו בענייני דת ומדינה, הם נמצאים בלבו של עימות פוליטי וציבורי מתמשך. 'מלחמות שבת', 'משבר הגיור', 'בעיית העגונות', 'כפיה דתית' ואחרים הם מטבעות לשון שמלווים את מהדורות החדשות בישראל באופן קבוע, ומבטאים את ההתנהלות המשברית שמאפיינת את יחסי הדת והמדינה.

אלא שדומה שבשנים האחרונות, הענין הציבורי ובעיקר הנכונות של פוליטיקאים שאינם משתייכים למפלגות הדתיות לעסוק בסוגיות הללו, ולהשקיע בפתרונן תשומות ציבוריות ופוליטיות, פחתו. כתוצאה מכך, נוצרת משוואת כוחות ציבורית ופוליטית לא מאוזנת ההופכת את ההסדרים הללו למחמירים ו'חרדיים' יותר. מצד אחד חרדים וחרדים לאומיים פועלים לעיצוב הסדרי דת ומדינה על בסיס מדיניות הלכתית מחמירה, תוך הכרזת מלחמת חורמה על כל מי שלא חושב כמוהם ונכונים להטיל לזירה את כל כובד משקלם הפוליטי. ומהצד השני, דום שתיקה. הרוב היהודי, מנהיגיו הציבוריים ונציגיו בכנסת מגלים אדישות לא מובנת, חוסר ענין וחוסר נכונות להשקיע תשומות פוליטיות בנושאי דת ומדינה.

רק בשבוע שעבר היינו עדים לביטול מתווה הכותל ולאישור הממשלה לחוק שמעניק מונופול על הגיור בישראל לרבנות הראשית, והיד עוד נטויה. שתי ההחלטות הללו, שהחרדים פעלו ללא לאות לקידומן יובילו להחרפת המשבר ביחסי דת ומדינה, ולהטיה נוספת של המערכת הזו לכיוון החרדי. ההחלטות זכו לתמיכה נרחבת של פוליטיקאים לא דתיים בקואליציה, אך נתקלו במחאות רפות או שתיקה מוחלטת של רוב הפוליטיקאים האחרים.

המצב הזה מזיק לאופיה היהודי של המדינה וליחסיה עם יהדות התפוצות, שעומדים בפני קרע שקשה יהיה לאחותו. נדרשת הפנמה רחבה של העובדה שאין מדובר "רק" בפגיעה בפרטים הנזקקים לשירותי דת או בקבוצות מיעוט כאלה ואחרות (כגון, עולים לא יהודים, או יהודים רפורמים) אלא בנושאים שנוגעים למשמעות של היהדות בדורנו, לאופייה היהודי והדמוקרטי של המדינה, לעתידה של יהדות התפוצות ולקשר הקריטי בין היהדות בישראל והיהדות בעולם כולו. אם הציבור הרחב, ובו הרוב הציוני דתי המתון לא יתעורר, נמצא את עצמנו חיים במדינה בה לזהות היהודית אופי חרדי. מדינה חרדית ודמוקרטית.

פורסם לראשונה במקור ראשון.