ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

מי את מדינת ישראל?

מי את מדינת ישראל? וועדת החוקה, חוק ומשפט בכנסת מתכנסת היום במטרה להכין לקריאה שניה ושלישית את הצעת חוק יסוד הלאום, שיקבע – החזיקו חזק בכיסאות – כי ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. מסתבר שהעובדה שהכרזת העצמאות, חוקי יסוד קיימים, פסיקה מסועפת של בתי המשפט והרוב המכריע של אזרחי ישראל ושל אזרחי העולם רואים בישראל מדינת הלאום של העם היהודי – אין בה די.

ואולם, אם ההצעה מכריזה על הברור מאליו, מדוע אנשים שיהודיות המדינה היא מרכיב מעצב של הווייתם, כמוני, מתנגדים לה? אם החוק תמים, מדוע הקואליציה צריכה למתוח את שריריה – עוצר יציאות לחו"ל ואיסור על קיזוזים – כדי להעביר הצהרה שאין בה כל חידוש? מבט בוחן מלמד שמתחת לעור הכבש, מסתתר זאב:
ההצעה מבקשת לשנות את החוק הקיים: בין היתר מוצע לשנמך את מעמד השפה הערבית משפה רשמית לשפה בעלת "מעמד מיוחד", מהלך שנועד להתריס נגד המיעוט הערבי. מוצע לקבוע היתר לקיים התיישבות קהילתית נפרדת על בסיס לאום, בניגוד לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. אבל, ומבלי להמעיט בחשיבות נושאים אלו, ניזקה הדרמטי של ההצעה הוא בהפרה של האיזון שבין ההיבט הפרטיקולארי של המפעל הציוני לבין ההיבט האוניברסאלי שלו.

ההצעה עוסקת בהרחבה בצד אחד של המשוואה, זהותה היהודית של המדינה, בלא שום אזכור של הרכיב הדמוקרטי שלה. המציעים טוענים כי ההיבט הדמוקרטי כבר מטופל בחוקי יסוד אחרים, אך זו הטעיה: אין בישראל מגילת זכויות אדם מלאה, ואפילו הזכות הבסיסית מכולן, הזכות לשוויון, איננה מעוגנת מפורשות בחוק יסוד. לפיכך, אם תעבור ההצעה, פרשנות סבירה של חוק הלאום עלולה להציב את ההעדפות הלאומיות של הרוב היהודי מעל לזכויות האדם הבסיסיות ובכך תאפשר פגיעה במיעוט הערבי, בחקיקה לאומנית או בפעולות של הרשות המבצעת.

חוק לאום חד-צדדי סותר את שהבטחנו לעצמינו ולעולם בהכרזת העצמאות, המסמך המכונן של מדינת ישראל. שם נקבע כי המדינה היא הבית לאומי של היהודים, אך בו זמנית גם הובטח כי המדינה "תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה, בלי הבדל דת, גזע ומין". בתש"ח, כשהיינו מעטים וחלשים ומותקפים מכל עבר, הצלחנו להציג עמדה מוסרית והגונה מבלי להנמיך את קומתנו הלאומית. האם עכשיו ניסוג ממנה?

חוק הלאום סותר את המקובל בחוקות בעולם כולו. מדינות המעגנות בחוקה את היותן מדינות לאום, מלוות זאת תמיד בסעיף חוקתי מאזן כלפי ה"אחר": ברבות מהן מובטח בחוקה יחס שוויוני ואיסור על אפליה מטעמים אתניים ו/או קביעה כי המדינה היא גם מדינתם של המיעוטים. האם מדינת ישראל, המתיימרת להיות אור לגויים, מוכנה להיות מדינת הלאום הדמוקרטית היחידה שאיננה מבטיחה שוויון לכלל אזרחיה?

חד הצדדיות של חוק הלאום סותרת לא רק את האתוס הישראלי ואת המוסכמות הבינלאומיות, אלא גם את המסר היהודי הבסיסי של יחס כלפי גר היושב בתוכנו. התורה מדברת אל הדור שלנו ישירות: "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם, אשר אני נותן לכם… תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם ולגר הגר אתכם" (במדבר, טו, ב; טז). היחס ההגון לגר נגזר ישירות מהזיכרון ההיסטורי היסודי שלנו: "ואהבתם את הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים" (דברים י, כ).

לאחר שבעים שנות הצלחה מהדהדת בהיבטים הפיזיים של הקיום הישראלי – בטחון, כלכלה, מדע ועוד – הגיעה העת לטפל בהיבטים הזהותיים שלנו ביד זהירה, מאוזנת, נדיבה ובוטחת. אסור לעשות זאת מתוך התכחשות לכל היקר לנו – אנושיותנו, יהדותנו, ישראליותנו וחברותנו בקהילה הבינלאומית. אל נכתים את עצמנו.

פורסם לראשונה בידיעות אחרונות.