ספריית מאמרים / מאמרי דיעה

מי ברעש ומי במגפה?

ראש השנה הוא תחנה בזמן. הזדמנות לעצור ולהרהר במה שאנו אוהבים לשכוח או שוכחים לאהוב. זו העת להתנתק מהיומיום, שמאפיין בהילוך זיקית קופצני, שנע בחדות בין מאניה לבין דיפרסיה. תחתיו נאמץ, רק לרגע, את הילוך הצב השקול כבד הראש. בראש השנה מצב הרוח הקיומי משחרר אותנו מהעבדות ל"כאן" ול"עכשיו", פותח עבורנו את קופסת ההדחקות ומאפשר לנו התבוננות בתמונה כולה, ולא רק בפרטיה.

תחנה בזמן נחוצה לא רק לפרט, אלא גם בחייה של אומה. תפילת החג מטיחה בפנינו את העובדה שחיינו הלאומיים תלויים לנו מנגד: "ועל המדינות בו יאמר איזו לחרב ואיזו לשלום; איזו לרעב ואיזו לשובע". התפילה מדגישה את אי-הוודאות, הארעיות, והשבריריות של המוסד המארגן העליון של החברה היהודית בדורנו – מדינת ישראל. תרועות השופר השנה חייבות לעורר את כולנו לבדיקת מצבה של המדינה ובירור יחסינו אליה.

בעשורים הראשונים של הקיום הריבוני עסקנו בהישרדות. חיינו התנהלו בצל איומים "לזרוק אותנו לים", וכתגובה האומה איחדה כוחותיה והצליחה לעמוד באתגרים. בעשורים הבאים, משהתייצבה המדינה וקיומה נראה מובטח, חתרנו להתנהלות "נורמלית" – איש לאהליך ישראל. השתררה תחושה שהמהפכה הציונית מיצתה את עצמה וניתן לרופף את חישוקיה הייחודיים. הפרט והקבוצה הפכו למרכז עולנו; לא המדינה. כתוצאה מכך מתחים חברתיים, אידיאולוגיים וזהותיים סדקו את פני המרחב הציבורי הישראלי.

בשנים האחרונות אנו גולשים לשלב חדש ומסוכן: זנחנו את ההבנה הבסיסית, האינסטינקטיבית, שאחדות חברתית ומסירות כלפי המדינה הם תנאי הכרחי להישרדות. אנחנו מתנהלים כדמוקרטיה משברית ולא מפנימים את הצורך בהבערה מחודשת של אש האתוס הקולקטיבי שדעכה.

המדינה מותקפת כיום מכיוונים שונים: הפרט וזכויותיו מקבלים הדגשה קיצונית בשיח הליברלי השולט, ובכך מוצרות רגליו של האינטרס הציבורי. המגזרים השונים, על האינטרסים הייחודיים להם, הפכו להיות המצרך הלוהט של הפוליטיקה הישראלית, תוך השתקה של מי שמבקש להיות אפוטרופוס מסור לאינטרס הכולל. את השיח האידיאולוגי הציוני והיהודי, זה שמכוחו נרקמים חזונות ומגויסים אנשים, החליף השיח הגלובלי של יעילות כלכלית, שאיננו תלוי מקום או מסגרת תרבותית. המדינה מתנערת מאחריות למוצרים ציבוריים קלאסיים – מחינוך ועד בריאות – ומעבירה אותם לידיים פרטיות. התקפות אלה ואחרות מסרסות את החוש הפטריוטי הטבעי, שקיומו הוא מרכיב הכרחי בביטחון הלאומי.

אסור לדכא את רוחו של הפרט, את זהותה של הקבוצה או את התמריץ של היזם. מנגד, אסור להעמיד אותם מעל הקולקטיב שבצילו הם חוסים ומכוחו הם מתקיימים. החברה הישראלית הפרה את נקודת שיווי המשקל לרעת המדינה. הפינוק האישי הליבראלי, הלהט המגזרי הנלהב והניכור הכלכלי המתחזה כמקצועי חברו יחדיו להחלשה מסוכנת של כוחה של המדינה. כך, כיום, המערכת הפוליטית מבוזה בעיני רבים, מערכת המשפט מאבדת מאמון הציבור, הממשלה תקשה למלא את ייעודה ולמשול, ואפילו הצבא הופך להיות זירת התגוששות בין עמדות שונות.

בראש השנה עלינו לחדש את מחויבותנו למדינה. נזכור כי היא האחראית על החרב ועל השלום והיא המכשיר החברתי היעיל ביותר להתמודדות עם חלק גדול מאי הוודאות בחיינו: "מי ברעב ומי בצמא; מי ברעש ומי במגפה".